מאת: הוועד האולימפי בישראל
"המסר שלי לדור הצעיר של הספורטאים והספורטאיות – לכו אחרי החלום ותהנו מהדרך!
מניסיוני האישי אני יכולה לומר לכם מהו סוד ההצלחה: אם עובדים קשה לאורך כל הדרך ויש כמובן כישרון, התוצאות וההישגים מגיעים", כך אילנה ברגר הרפז (55) הטניסאית האולימפית של ישראל שייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים בסיאול 1988, שבגיל 20 הוכתרה לראשונה כאלופת ישראל לנשים (בוגרות) תואר בו זכתה חמש פעמים במהלך הקריירה, שלוש מהן ברציפות בשנים: 1987/8/9.
אילנה גדלה במשפחה שעלתה לישראל ממכסיקו סיטי. אביה יצחק רופא ילדים ואמה זלטה מורה הגיעו לישראל בשנת 1972 וחרשו את הארץ מלווים במדריך טיולים פרטי והתאהבו בה. עם שובם למכסיקו החלו לתכנן את עלייתם לישראל.
לקח להם חמש שנים להחליט ולהתארגן סופית עד שעלו לארץ ב-1977 כשאילנה היתה בת 11. המשפחה הגיעה היישר לרמת אביב והיום במבט לאחור תהליך הקליטה בארץ לא היה מבחינתה של אילנה טראומטי. במכסיקו היא למדה בבית ספר יהודי והיא ידעה לדבר עברית. אבל מיד עם הגעתה לארץ הלכה ללמוד גם באולפן.אילנה נזכרת איך נחשפה, עוד במכסיקו לטניס. בימי ראשון, דרך קבע, משפחתה הלכה לקאונטרי קלאב היהודי. אחיותיה (הן חמש בנות במשפחה) נעלמו מיד לבריכה והיא הלכה לצפות במשחקי טניס מעבר לגדר.
בהיותה בת שבע, אביה שאל אותה אם היא רוצה לנסות לשחק טניס והיא הגיבה ללא היסוס – כן.
היא השתלבה בחוג של פעמיים בשבוע ובנוסף קיבלה העשרה של שיעורים פרטיים והיא התקדמה מאד.
בשנה בה עלתה משפחת ברגר לישראל (1977) נפתח "למזלי הגדול" היא אומרת מרכז הטניס ברמת השרון. חודשים בודדים לאחר הגעת המשפחה ישראל, אביה לקח אותה למבחן יכולת אצל המאמן רון סטיל, מהמאמנים המוערכים בטניס הישראלי שמיד בתום המבחן אמר לה: "ברוכה הבאה, את נשארת כאן" , נזכרת אילנה שמציינת בפנינו "מהר מאד עברתי משני אימונים בשבוע לאימונים יומיומיים במרכז הטניס ברמת השרון. נסעתי לבדי באוטובוס (קו 24) מרמת אביב".
באותה תקופה שיחקו אתה אורלי ביאלוסטוצקי, רקפת בינימיני ושגית דורון. אילנה החלה להשתלב בתחרויות בגיל 14 ובגיל 16 זכתה לראשונה בתואר אלופת ישראל לנערות. "הטניס עבורי היה הכול. מקום שעזר לי בקליטה בארץ. לא היה לי צורך לדבר הרבה. הדיבורים שלי היו באמצעות המחבט.
מרכז הטניס ברמת השרון היה הבית השני שלי מהרגע הראשון. ביליתי שם יותר שעות מאשר בבית והיה לי טוב", נזכרת אילנה. משפחתה תמכה בה לאורך כל הדרך. "לא אהבתי שההורים יתערבו במה שאני עושה. לא הסכמתי שיבואו לתחרויות והם כיבדו את בקשתי. בשלב מסוים, כשהתבגרתי, הרשיתי להם לבוא לראות רק תחרויות גמר באליפויות ישראל", מספרת אילנה שהתמודדה בעצמה עם רגעים אחרי הפסד או ניצחון. "התכנסתי בבית בחדרי. מעולם לא שברתי מחבט מתוך כעס. המשפחה נתנה לי את השקט שלי ולגמרי לבד הרמתי את עצמי חזרה…מעולם לא עשיתי עניין גדול מניצחונות וגם לא מהפסדים. גם כך אני מופנמת מטבעי והרגשתי תמיד שהדרך הנכונה והספורטיבית ביותר היא לשמור על פרופורציות, גם אחרי ניצחונות", היא נזכרת.
את הופעתה במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 אילנה זוכרת היטב ולעולם לדבריה לא תשכח. "זו היתה נקודת השיא בקריירה שלי. אמנם הפסדתי בסיבוב הראשון מול ג'יל הטרינגטון הקנדית שהיתה מדורגת במקום ה- 1 בעולם במשחקי הזוגות אז, אבל האירוע הזה נשאר חרוט עמוק עמוק בתוכי כאירוע הספורט הכי חשוב בו השתתפתי בכל הקריירה שלי. לעולם לא אשכח את כניסת המשלחת הישראלית לאיצטדיון בטקס הפתיחה. כן, אני הילדה הציונית שעליתי ממקסיקו לישראל צועדת תחת דגל ישראל באירוע הגדול בתבל", היא משתפת אותנו.
השהות בכפר האולימפי היתה עבורה חוויה בפני עצמה. היא פגשה פנים אל פנים את הקופץ למים גרג לוגניס ואת האצן בן ג'ונסון שנתפס אח"כ על שימוש בסמים. "אני זוכרת שהייתי באיצטדיון בריצת הגמר שבן ג'ונסון רץ את ה-100 מטרים עם חברי למשלחת, הטניסאי שחר פרקיס. צחקנו ואמרנו לעצמינו שנראה לנו שהוא רץ יותר מדי מהר…"
שנים רבות אחרי הפרישה, במבט לאחור יודעת אילנה להסביר לנו מה הטניס והספורט בכלל נתנו לה לחיים. "עצמאות בגיל צעיר, משמעת עצמית, מוסר עבודה, התמודדות עם משברים והצלחות. למרות הקשיים במעברים רבים בשדות תעופה ושעות רבות של בדידות, הייתי בכל העולם, נחשפתי לתרבויות שונות מה שבטוח לא הייתי נחשפת אליו ללא העיסוק בטניס".
אילנה נשואה לזמר והגיטריסט אורי הרפז, לשעבר "צמד הפרברים" ומסייעת בניהול האישי שלו.
אגב, היא נזכרת שבבית הוריה במקסיקו הקשיבו הרבה מאד לתקליטים של הפרברים.
היא נזכרת שברוב השנים בנסיעות שלה לתחרויות בחו"ל לא התלווה אליה מאמן אישי, כמקובל היום. רק בשנתיים האחרונות בקריירה שלה (1990/1991) התלווה אליה המאמן ההולנדי האנס פליוס שיצא אתה ועם אנה סמשנובה שהיתה צעירה ממנה בהרבה ולדבריה בתקופה הזו היא הגיעה להישגים הטובים ביותר בכל הקריירה. ב-1991 פרשה אילנה מטניס תחרותי. "ההחלטה לא הייתה קשה. סחבתי שנים רבות פציעה בכתף של היד החובטת. תוך כדי, לא נכנעתי. עוד זריקה ועוד זריקה, מנוחה וחזרה לביזנס. היו לי שתי אפשרויות: לעבור ניתוח מורכב או להיפרד מהטניס התחרותי. הרגשתי שלא אצליח להגיע להישגים טובים יותר מאלה שהגעתי (דירוג השיא שלה בעולם היה 148 – ב.ב.) והחלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטת תל אביב. למדתי לימודים כלליים וספרות עברית ובהמשך לימודי עיתונאות. תהליך הפרישה עבר עלי בקלות. למדתי, אימנתי טניס באוניברסיטה והתקבלתי לעבודה בעתון הארץ כפרשנית הטניס של העיתון ואחראית דסק החוץ", מספרת לנו אילנה.
"זכיתי לעסוק בשני הדברים שאני הכי אוהבת – טניס וכתיבה וזה ממש לא מובן מאליו" אומרת אילנה. "לפני כעשר שנים גם סגרתי מעגל נוסף כשפגשתי את אורי בן זוגי. בגיל 7 עוד במקסיקו סיטי רציתי ללמוד גיטרה ואמרו להוריי אז שאני קטנה מדי. אני זוכרת איך יצאתי משם בדמעות של אכזבה. באורי מצאתי לא רק אהבה גדולה אלא גם מורה צמוד לגיטרה לכל החיים".
