מאת: הוועד האולימפי בישראל
"ברגעים מכריעים בקרב, אני אף פעם לא מפסיקה להילחם!
בקרבות שאחרים היו מוותרים ומורידים ידיים אני ממשיכה להילחם. הראש שלי לא חושב מה יקרה. אני נלחמת עד שריקת הסיום של הקרב הנמשך 6 דקות (3 פעמים X 2 דקות)" כך מיכל זריהן לוחמת הטאקוונדו שחגגה לפני כשבועיים את יום הולדתה ה-25.
בכתה א', חוותה מיכל משבר כיתתי בו הוחלפו בתוך תקופה קצרה ארבע מורות. אז, היא בחרה ללמוד בבית ספר דמוקרטי, בית ספר בו כל תלמיד מחליט לעצמו מה הוא לומד ואחראי על הלמידה שלו. מדובר בצורת למידה של שיחות אחד על אחד.
בכתה ט' עברה לתיכון רגיל. היא סיימה בו את המגמה הביולוגית והספורט ובנוסף לתעודת הבגרות קיבלה תעודת מדריכה בחדר הכושר.
מיכל, ילדת סנדביץ' במשפחה בת שלוש אחיות. כל בני המשפחה אוהבים ספורט. בילדותה, בגיל 6, התנסתה בריקוד בלט "חלומה של כל אמא שהבת שלה תהיה רקדנית.." היא נזכרת. "הייתי בשיעור אחד ולא חזרתי לזה יותר" היא נזכרת ומיד מספרת שעסקה בכל ספורט אפשרי: התעמלות קרקע, אתלטיקה, טניס, כדוריד, כדורעף וכדורסל. תמיד מצאו אותה במגרש.
בגיל 10 נחשפה לטאקוונדו. "מיד הבנתי שאני מתמקדת בספורט הזה" היא מספרת ומשתפת אותנו בהחלטתה לבחור דווקא בספורט הזה. "בטאקוונדו יש הרבה מאד עבודה עצמית עם הגוף מול יריבה שזזה. יש בזה חוכמת ניהול קרב ואינטיליגנציה רגשית. בזמן קרב אני עובדת מהרגש. הרבה פעמים אני לא זוכרת מה היה במהלך הקרב כי אני מגיבה על פי הרגש ולא על פי תכנית הקרב. אני מזהה את חולשות היריבה, פועלת במהירות ומנצלת את המצבים המיוחדים".
מיכל כמו כל ספורטאית מרגישה אכזבה גדולה מאד אחרי הפסד, במיוחד אחרי קרב בו הציגה יכולת טובה שלא הספיקה לה כדי להשיג ניצחון. "אני מרגישה נפילת מתח ומרשה לעצמי את זה לכמה שעות. אני נושמת עמוק, מרימה את הראש, נותנת לעצמי טפיחה על השכם וממשיכה לעבוד על הדברים בהם לא הצלחתי" היא משתפת אותנו.
מיכל המתחרה במשקל 49 ק"ג חזקה מאד בקריאת מצבים במהלך קרב, בעלת כוח מתפרץ יוצא דופן ומהירה מאד. היא עברה הרבה מאד פציעות בקריירה שלה. לדבריה:"הטאקוונדו אינו ענף מסוכן יותר מכל ספורט אחר או אומנות לחימה אחרת. חשוב מאד להקפיד על הכללים ולדעת לברוח מהבעיטה שבדרך. יחד עם זאת אי אפשר להימנע בספורט הזה משברים בידיים, קרעים ומתיחות ברגליים" .
מיכל עברה מספר פציעות קשות. היא שברה את האף, היו לה הרבה מאד פנסים בעיניים וב-2018 שברה את עצם המסרק בכף היד שהשביתה אותה מהתמודדות בזירה במשך כשלושה חודשים. מיד לאחר שובה לפעילות, נפצעה שוב באותו מקום והיתה מחוץ לזירת הקרב-הדוג'ו כתשעה חודשים בהם לא התחרתה.
מי שמכיר את מיכל מציין שהיא בחורה עדינה ורגישה מאד. אנשים לא מאמינים שהיא עוסקת בטאקוונדו.
"אומרים שזה הפוך מהאישיות שלי, כי מחוץ לזירת האימון והתחרות אני לא תוקפנית ולא אגרסיבית בעוד בקרב עצמו אני אדם אחר לגמרי. היתרון שלי, הוא החיסרון הגדול שלי זו האינטליגנציה הרגשית הגבוהה שלי. זה מביא אותי לשיאים והישגים אבל לעתים זה עשוי לגרום לי סערות ריגשיות. כשם שאני נהנית מתחושות התעלות יש לי גם נפילות גדולות. אין אצלי באמצע ובשנים האחרונות אני עובדת על זה כדי לייצר את האיזון".
למיכל חשוב מאד להינות מהדרך. "לא הכל יכול ללכת כמו שרוצים. יש אתגרים ויש תקופות קשות. אני מאמינה בנאמנות לעצמנו ולמה שאנחנו אוהבים לעשות אני בטוחה שיגיעו דברים טובים ותוצאות משביעות רצון" היא אומרת.
מה אנחנו לא יודעים על מיכל?
שהיא מאד מחוברת לסבא וסבתא שלה המתקרבים לגיל 80. "אני מאד קשורה אליהם. הם נותנים את חייהם לנכדים שלהם ולהורים שלי. אני מתחברת לאהבתם לחיים,לפשטות ולחוכמת החיים שלהם, לנתינה הגדולה ולמשפחתיות שלהם" היא מספרת.
בימים אלו של משבר הקורונה מיכל דואגת להם על בסיס יומי. היא מבצעת עבורם קניות, דואגת להם לתרופות ולכל מה שצריכים. היא מקפידה על הוראות משרד הבריאות, מניחה את הדברים ליד הדלת אבל לא נכנסת אליהם .
מיכל גם מספרת לנו שאילו לא היתה ספורטאית הישגית היתה עוסקת בתחום המדעים. היא מתלבטת בין ביולוגיה ומדעי ההתנהגות. לצד זה היא אוהבת ללמוד שפות. היא מדברת אנגלית, צרפתית, ספרדית והשפה הבאה שהיא רוצה ללמוד היא ערבית.
בהצלחה!
