מאת: הוועד האולימפי בישראל
"אני אדם מופנם ומודה על המקום שאני נמצא בו כיום. זכיתי!" כך, הג'ודאי שגיא מוקי, ספורטאי השנה של הוועד האולימפי בישראל בשנתיים האחרונות, שחגג לפני כחודשיים את יום הולדתו ה-28 .
התואר העולמי הנכסף, בו זכה באוגוסט אשתקד באולם בטוקיו, בו אמור היה להתחרות ב-28 בחודש במשחקים האולימפיים בטוקיו שנדחו ליולי הבא, הצטרף לשני תארים של אלוף אירופה בהם זכה קודם לכן.
הוא עשה זאת בקיץ 2015 במשחקי אירופה האולימפיים הראשונים כשהוכתר לאלוף אירופה במשקל עד 73 ק"ג וב-2018 הוכתר לאלוף אירופה בתחרות שהתקיימה בתל אביב, במשקל עד 81 ק"ג.
"ההורים שלי, אמא אורית ואבא רחמים הם חלק בלתי נפרד וחשוב מאד בהצלחה שלי. הדבר הראשון שרציתי עם זכייתי בתואר אלוף העולם לשנת 2019 הוא לפגוש אותם ולענוד על צווארם את המדליה. ברגע שנחתתי בארץ ניגשתי אליהם, ענדתי להם את המדליה ואמרתי להם כשדמעות התרגשות זלגו בעיני שלושתנו: המדליה הזו מוקדשת לכם על כל השנים שאתם מלווים אותי ותומכים בי"
כך, הג'ודאי שגיא מוקי (81 ק"ג) שסיים אתמול תקופת בידוד וחוזר לשגרת האימונים תחת מגבלות הקורונה.שגיא, בן בכור במשפחה, גדל באווירה ספורטיבית. אמו שיחקה בצעירותה כדורגל וכדורסל.
אביו היה שוער כדורגל בקבוצת הנוער של מכבי הרצליה. דביר, אחיו הצעיר (בן 25) עסק בג'ודו עד גיל 11 והפסיק "כי שיעמם לו" ועבר לשחק כדורסל כתחביב.
כבר בגיל ארבע, חמש, החל לעסוק בספורט והשתלב בחוגים העירוניים בעיר הולדתו נתניה.
"הייתי ילד אנרגטי מאד ואמא שלי חיפשה מסגרת בה אוכל לנתב את האנרגיות שלי. התחלתי בשחייה ובהמשך, באותה קומה בה התאמנה בחדר כושר היה מועדון ג'ודו של אורן סמדג'ה והיא הציעה לי להשתלב בשיעור ניסיון.
מהרגע הראשון התחברתי לזה. אהבתי את המגע, אהבתי את התחרותיות. רציתי מאד ללמוד ולהיות הכי טוב" נזכר שגיא ומשחזר בפנינו סיטואציה מעניינת: אורן לדבריו חילק את הקבוצה לשניים: אלה עם משקל קל ואלה הכבדים יותר. הוא סימן לו להצטרף לקבוצה של קלי המשקל.
"אני, האפרוח הקטן, התגנבתי לקבוצה הכבדה יותר. רציתי אתגר וניצחתי את הכבדים".בגיל שמונה המועדון בנתניה נסגר ועבר לצורן.
בלי ספורט אי אפשר. שגיא ניסה כוחו בכדורגל, במכבי נתניה והשתתף ביום איתור כישרונות צעירים ובמשחק המבחן הבקיע שער. כעבור מספר ימים קיבל מכתב בו התבשר שהתקבל לנבחרת הצעירים של מכבי נתניה. בשלב הזה היה צריך הילד שגיא מוקי להחליט במה הוא בוחר: בכדורגל או בג'ודו.
מגרש הכדורגל בנתניה היא מרחק מספר דקות נסיעה מביתו. הג'ודו שעבר לצורן הצריך נסיעה של כשעה באוטובוס לכל כיוון, ארבע פעמים בשבוע. ההורים שליוו אותו, כך הוא מספר "לא ניסו להחליט בשבילי.
אני, מבלי לקלוט בעצם במה זה כרוך ואיזו הקרבה נדרשת ממני אמרתי ג'ודו. אני מודה להורים שלי על הדרך הזו שנתנו לי לממש את עצמי. זה לא מובן מאליו ואני מוקיר ומעריך את זה מאד".
אז, נכנסו ההורים לתמונה. אביו של שגיא לקח אותו 3-4 פעמים בשבוע מביתם בנתניה לצורן, מהלך נסיעה של חצי שעה, המתין לי במקום שיסיים את האימון כדי לקחת אותו חזרה הביתה.
מעט מאד פעמים הגעתי לאימון בכוחות עצמי באוטובוס. כשהוצאתי רישיון כבר הגעתי לאימונים בכוחות עצמי. אמו היתה אשר על העידוד בתחרויות והתיעוד" משחזר שגיא.הקריירה של שגיא מוקי ידעה משבר גדול בקיץ 2016 חודש לפני יציאת משלחת ישראל למשחקים האולימפיים בריו.
זה החל בהרגשה של שרירים תפוסים בגב התחתון. הוא לא היה מסוגל להתכופף. הוא ניסה להתאמן ולא יכול היה לסיים אימון. כך, אימון אחד ועוד אימון ואז…"הפסקתי באמצע האימון.
נכנסתי לחדר ההלבשה והתחלתי לבכות מתסכול גדול מאד. אמרתי לעצמי: איך זה יכול לקרות לי. עם כל זה הייתי אופטימי.
משהו בתוכי אמר לי שיהיה טוב. כולם ציפו ממני למדליה בריו והגורל הכתיב לי דרך אחרת ואכן התמודדתי עם כל המצב הקשה הזה בדרך אחרת. ניסו להתאים לי כדורים נגד כאבים, נתנו לי זריקות ומה לא?"
נזכר שגיא ומזכיר לנו שבמהלך הגיבושון הרשמי של משלחת ישראל לריו הוא נאלץ לעזוב את חבריו והגיע לקבלת זריקה בגב.
הוא יצא בסיום הטיפול על כסא גלגלים ואמר לעצמו: "החברים שלי בגיבושון, עולים לבית הנשיא רובי ריבלין לקבל ממנו את ברכת הדרך למשחקים האולימפיים ואני בתהליך של ניסיון התאוששות מפציעה קשה. הייתי בשוק! כשאני חושב היום על מה שעברתי אז אני אומר לעצמי.
זה טירוף, סרט אימה. צריך להיות משוגע בשביל להאמין שאפשר לשרוד דבר כזה". והבלתי יאומן קרה. היו לו שבועיים עד היציאה לריו, ועם כל מה שעבר הוא הציג יכולת טובה מאד וסיים במקום החמישי!
אחרי המשחקים האולימפיים התקשה שגיא מוקי לראות את הטוב במה שעבר. "אני טיפוס שתמיד מאמין שכל דבר לטובה. אני מאמין שזה גורל ומה שצריך לקרות יקרה. אני תמיד רואה את הטוב. אני רואה את חצי הכוס המלאה. שם, בנקודת הזמן ההיא לא יכולתי לראות את הטוב" הוא משתף אותנו ומוסיף:
"שאבתי כל כך הרבה כוחות מהמשבר הנוראי הזה. למדתי על עצמי המון דברים חדשים. האופי שלי כספורטאי התחזק והתעצם. אני יכול לומר שמאז שובי לפעילות סדירה אחרי שהחלמתי אני ספורטאי אחר.
אני ספורטאי שמגיע עם תובנות חדשות וחזקות שלא כל ספורטאי מכיר אותן. הייתי בתהום הכי גדולה ויצאתי ממנה מחוזק להצלחות רבות".עם שובו מריו, החל שגיא בתהליך שיקום יסודי שידע עליות ומורדות.
בקלות רבה הוא יכול היה להישבר. ההתקדמות היתה איטית. בשלב מסוים היתה דעה רפואית שכדאי שיעבור ניתוח בגב. "בהתייעצות עם הצוות המקצועי שלי ועם רופא בארה"ב החלטנו לעבור תהליך שיקום ללא ניתוח. ידעתי, שאם אעבור ניתוח הסיכוי שלי להיות ספורטאי הישגי הוא משהו לא ריאלי, והמשכנו בסבלנות בשיקום יסודי".
ב-2018 חזר שגיא לפעילות במשקל חדש – 81 ק"ג. המטרה המקצועית שהציב לעצמו היתה הופעה באליפות אירופה בתל אביב. הוא עדיין לא היה מספיק חזק פיזית במשקל החדש.
התחזקות במעבר למשקל אחר לוקחת כשנתיים והוא היה עדיין בתהליך התאוששות מפציעה קשה מאד וחזר לפעילות מסודרת רק כחצי שנה לפני התחרות.
הוא לא היה מדורג בשמינייה הראשונה בתחרות, ורבים לא האמינו שיצליח כל כך מהר להוכיח את עצמו ולהגיע לפודיום. אחרי מה שעבר בריו 2016 "הרוח שלי והרצון העז בתוכי הם אלה שניצחו והובילו אותי לזכייה במדליית הזהב.
כשעליתי על המזרן ביום התחרות הרגשתי שלמרות שעדיין לא הוכחתי את עצמי מאז ריו כי לא היה לי זמן לכך, זה היום שלי. הרגשתי שזה שלי. לא שיתפתי אף אחד במחשבות האלה. שמרתי הכל לעצמי".
כן, שגיא עשה זאת והוכתר לאלוף אירופה, מול אלפי אוהדים ישראלים וזכה לחיבוק גדול מאוהדי הספורט.
באותה שנה, עמד בפניו אתגר ספורטיבי גדול נוסף. תחרות הגראנד סלאם באבו דאבי. "ידעתי שיש לי הזדמנות לעשות שם משהו גדול.
למי שזוכר שלוש שנים קודם לכן, ב-2015, ג'ודאי ישראל התחרו שם ולא הורשו להופיע עם סממנים של ישראל. אז זכה שגיא במדליית ארד. ב-2018 הם כבר הורשו להופיע בבגדי ייצוג של ישראל.
שגיא נכנס לתחרות במוטיבציה גבוהה מאד וסיים אותה עם מדליית זהב. עבורו, יותר מהכל זו שליחות לאומית כשגריר של מדינת ישראל.
עבור שגיא, הג'ודו הוא דרך חיים. 24/7 הוא בתוך זה. כדי להיות הכי טוב לתפיסתו, הוא צריך להיות כל כולו בזה. זה אומר לישון טוב, לאכול טוב ולהתאמן הכי חזק שאפשר. "זה מה שנותן לי את השקט הנפשי ".
בנוסף לאימוני השגרה, בגלל הפציעה הקשה שעבר, הוא מגיע לכל אימון הרבה לפני חבריו ובמשך כשעה מבצע חימום מיוחד לגב כהכנה לאימון הג'ודו. בנוסף, הוא משלב בנוסף לאימוני הג'ודו והכושר הגופני שלושה ארבעה אימוני תנועה מיוחדים לפציעה בגב. לפני כניסתו לתחרות הוא נמצא עם עצמו. הוא מבצע דמיון מודרך. הוא מזכיר לעצמו כל פעם מחדש את כל הסיבות שבזכותן מגיע לו לנצח.
הפחד הגדול שלו בתחרות הוא לסיים קרב ולדעת ש"ויתרתי ולא נתתי את כל כולי. ברגע שזה כך קורה אין מה לעשות עם ההפסד.
כשמוותרים, אי אפשר להבין מה גרם להפסד" הוא מסביר.לשגיא מעריצים רבים בארץ ובעולם. הוא לא לוקח זאת כמובן מאליו ומשתדל להחזיר אהבה לכל אחד ואחת צעירים ומבוגרים כאחד. הוא מגלה סבלנות רבה לעשרות הפניות ביום, לעתים אף מביכות.
אנו רוצים לפרגן לשגיא על היוזמה המיוחדת שלו שיחד עם קרן נתניה, העיר בה נולד, בעיצומם של ימי הקורונה גיייס בפרויקט יוצא דופן כחצי מיליון שקלים, לטובת רכישת מכונות הנשמה עבור בית החולים לניאדו בו נולד.
הוא רואה בכך פעילות חשובה למען הקהילה וסגירת מעגל. שגיא מבטיח לעשות דברים נוספים בעתיד לרווחת הקהילה כל עוד יש לו את היכולת לכך.
לשגיא, סטודנט שנה שנייה לכלכלה ומנהל עסקים בבינתחומי בהרצליה, מוטיבציה גבוהה מאד לייצג את ישראל לא רק בג'ודו.
"אני רוצה להעביר לעולם מסר של שלום, ידידות ואחווה בין העמים באמצעות החוויה הספורטיבית. כאסיים את הקריירה הספורטיבית התחרותית שלי אפעל רבות למען השלום באמצעות הספורט. אני מבטיח".
