מאת: הוועד האולימפי בישראל
"איזו משימה קשה זו לבחור רגע אחד ששינה את חיי. אם יש משהו שהספורט האולימפי לימד אותי זה שאין רגע אחד כזה. אין מדליה אחת, גם לא מדליית הזהב באליפות העולם. אין פספוס אחד, גם לא המקום הרביעי במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008, על אף התפיסה הרווחת שמקום רביעי זה המקום הכי אכזרי בעולם. צאו מזה, זה לא, "כך ורד בוסקילה שייטת ה-470 שייצגה את ישראל שלוש פעמים במשחקים האולימפיים: אתונה 2004, בייג'ינג 2008 ולונדון 2012.
"אין כישלון אחד, גם לא המקום ה – 18 במשחקים האולימפיים באתונה 2004, כאשר הגענו כפייבורטיות, מדליסטיות באליפות עולם ואירופה תארים אותם השגנו שלושה חודשים לפני טקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים, ואחרי שעמדנו על כל פודיום אפשרי באותה שנה, סיימנו מקום אחד לפני אחרון. זה אכזרי. זה שיברון לב. ועדיין, אין כישלון אחד" היא משתפת. "אין התרגשות אחת, גם לא לידת בתי שחר, כי הרי מאז האימהות אני מרגישה כמו קלישאה מהלכת, וזה באמת התפקיד הכי משמעותי שלקחתי על עצמי. אין ניצחון אחד, גם לא ההתגברות על הפרעות האכילה שסבלתי מהן והחזרה לכושר תחרותי שהביא אותי להתמודדות עד השיוט האחרון על מדלייה אולימפית (זאת שהסתיימה במקום הרביעי האכזרי זוכרים?).
אין אהבה אחת, גם לא זה שלימד אותי איך אני רוצה שיאהבו אותי ואז שבר לי את הלב. בקיצור, אין לי רגע אחד ששינה לי את החיים. אבל יש לי המון רגעים שחוויתי, שכל אחד מהם לימד אותי עוד משהו על עצמי", אומרת ורד בגילוי לב ומוסיפה: "רגעים שגילו לי שכשאני נכשלת אני רוצה יותר. רגעים שעזרו לי להבין איזו אישה אני רוצה להיות ואיזה גבר אני רוצה לאהוב. רגעים שחשפו לי את המהות של החיים.
רגעים שהבנתי שהמתנה הכי גדולה שקבלתי מהספורט זה היכולת לקום אחרי שנפלתי. רגעים שחיזקו לי את החוסן המנטלי. רגעים שמרוב התרגשות הרגשתי שהלב שלי ממש מתרחב. פיזית, הרגשתי אותו גדל. רגעים של פרופורציות, של התמודדות עם קושי, של צחוק מהטחול, של אהבה מעוורת. רגעים של אכזבה מעצמי שלא עמדתי בציפיות, או אכזבה מאלו שלצדי שלא עשו מה שהבטיחו לי".
ובמבט עכשווי מסיימת ורד את סיפורה: "היום, אני פחות מחפשת את הרגע האחד הזה ששינה לי את החיים. היום, אני מבקשת לעצמי לחיות רגעים שונים, להעריך את הדרך, גם באי ודאות לגבי התוצאה"
צילום: ורד פרקש
