"הרגע ששינה את חיי" עם השחיין האולימפי איתי צ'מה

מאת: הוועד האולימפי בישראל

"בגיל שש זרקו אותי למים כדי שאלמד לשחות. במקביל, שיחקתי טניס ועסקתי בקארטה. מאז ועד גיל ארבע עשרה היישר מאימון השחייה רצתי לאימון קארטה. כל השנים האלו ידעתי שאהיה שחיין לכל החיים. בגיל ארבע עשרה ביקשתי מהורי שיזמינו את מאמן הקארטה שלי לפגישה בבית כדי שאודיע לו שאני מוותר על המשך פעילות בקארטה לטובת השחייה ומאז אותה שיחה ועד גיל 27 זה מה שעשיתי", כך, השחיין האולימפי איתי צ'מה (36) שייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 כיום, שחקן תיאטרון במקצועו.

איתי נולד ביבנה, בן לאבא שעלה מארגנטינה לישראל ואמא שעלתה לארץ מצ'ילה. לאביו זיקה גדולה לספורט. הוא שיחק כדוריד, כדורגל וטניס שולחן. אמו לא עסקה בספורט. היא רצתה ללמוד משחק. מרו לה שהיא צעירה מדי והיא פנתה ללימודי פסיכודראמה. את שנותיו הראשונות עשה בבריכה בעיר מגוריו יבנה. בגיל ארבע עשרה עבר לשחות במרכז וייסגל ברחובות ובמקביל עבר ללמוד בחטיבת הביניים קציר ברחובות.
"אבא שלי הסיע אותי לכל האימונים. היינו מתעוררים בארבע בבוקר חורף, קיץ, גשם, סערה. היו פעמים שהגענו לבריכה ומצאנו אותה סגורה. כל הבית היה סביב השחייה שלי.
אמא הכינה לי את האוכל לבית הספר שכלל כל יום שמונה כריכים וכלי גדוש פסטה. אני הייתי התלמיד היחיד בכתה שזכיתי לאישור מיוחד לאכול בזמן השיעור כדי שלא יהיה קרוב לאימון היומי השני שלי. הייתי ממוקד רק בדבר אחד. בשחייה! שום דבר אחר לא עניין אותי", מספר איתי שהתמקצע במשחה ל-200 מטרים גב.

כבר מגיל צעיר חלם איתי להצטרף לאקדמיה למצוינות במכון וינגייט."לא הייתי מספיק טוב. כשהלכתי למבחני הקבלה שם, אמרו לי אתה מוכשר, אתה פוטנציאל אבל לא רצו לקבל אותי. אני שכנעתי אותם שיתנו לי הזדמנות כי ידעתי מה אני שווה וכמה אני משקיע. הילדים האחרים שסבבו אותי היו גבוהים וחזקים ממני ובעלי נתונים טבעיים לשחייה טובים יותר מאלה שאני בורכתי בהם. בגיל 18 התקבלתי לפנימייה ובשנה הראשונה הורדתי 7 שניות מהשיא האישי שלי!".

עם גיוסו לצה"ל שובץ איתי לשרות בבסיס בבית אל. "ישבתי מול הקצינה ובכיתי. אמרתי לה: אני לא יוצא מכאן עד שאת לא מעבירה אותי לבסיס בוינגייט כדי שאוכל להתאמן כמקצוען". איתי לא ויתר עד שעבר לשרת בוינגייט. החברים בשכבת הגיל שלו בשחייה לדבריו היו "כוכבים". אנחנו מדברים על מיקי מלול, נדב כוכבי, אהוד סגל (לימים המאמן האולימפי של גל נבו למשחקים האולימפיים בריו 2016) שהיה היריב הכי עיקש שלו וגיא ברנע, החבר הכי טוב שלו עד היום מאז היו בני 13. "גיא הוא הנפש התאומה שלי. זוהי חברות יוצאת דופן! עד היום אנחנו שוחים יחד פעמיים שלוש בשבוע בבריכת גורדון. "כולנו נשארנו חברים טובים מאד לכל החיים" מציין איתי.

במהלך הקריירה שלו יצא איתי לארה"ב ללימודי עסקים ושיווק באוהיו סטייט. אחרי שלוש שנים הוא החליט לחזור לארץ. "התואר האקדמי לא עניין אותי. רציתי להשיג את הקריטריון למשחקים האולימפיים בלונדון. הרגשתי שאני חייב זאת לעצמי. רציתי לחזור להתאמן עם ד"ר ליאוניד קאופמן כי האמנתי שרק אתו אני אוכל לעשות זאת. ידעתי שאת התואר אוכל להשלים אחר כך וכך עשיתי" משחזר איתי.
כחצי שנה לפני המשחקים האולימפיים בלונדון הוא הבין שהוא רחוק מהתוצאה הנדרשת והוא לא יצליח להשיג את הקריטריון ללונדון. "עם כל זה לא התחרטתי על חזרתי המוקדמת לארץ" אומר איתי. הדרך להצלחה על פי התובנות של איתי צ'מה דורשת הרבה סבלנות. "שחיין הוא סוג של זאב בודד. אתה צריך להיות מסוגל להיות לבד עם עצמך שעות רבות בתוך המים. נדרש ממך חוסן מנטלי גבוה מאד כי אתה חי בבדידות. יחד עם זאת, הטוהר של הספורט הזה מפצה. אין יריב שיכול להשפיע ישירות עליך, אין שיפוט סובייקטיבי. אתה, המסלול ותמיד נגד השעון. לא משנה איך אתה מבצע את הדברים. אם אתה מהיר ומהיר יותר מזה שלידך אף אחד לא יכול להפריע לך.
אתה עובד שנים בשביל להוריד עשירית שניה. הרבה פעמים אתה לא מצליח ואתה קופץ שוב ושוב למים כדי להשיג את המטרות המקצועיות שהצבת לעצמך. זה מאד אכזרי. יש לך שתיים שלוש תחרויות שיא בשנה ואתה צריך לדעת לקבל את הקשיים והאכזבות ולהתמודד אתם".

עד גיל 20, נזכר איתי הוא היה בוכה להוריו ברגעים קשים. "שאלתי אותם למה אני לא מגיע למקום שאני רוצה להיות בו? למה סביבי יש אנשים שמשקיעים הרבה פחות ממני ומצליחים יותר ממני? הם תמיד אמרו לי: אם תמשיך לעבוד קשה ואתה מאמין בעצמך … תצליח להגיע למקום שאתה רוצה להיות בו!"
איתי היה ספורטאי בעל רמות מוטיבציה בלתי נגמרות. אם היה נכשל, היה מגיע ביום שלמחרת שעה לפני מועד תחילת האימון כדי להוסיף לעצמו עוד זמן אימון. "לא הייתי מוכן לקבל כישלון וכל הדרך הייתי בטוח שאגשים את החלום שלי"הרגע הטוב ביותר של איתי היה כשהשיג באליפות העולם ,אוסטרליה (2007) את הקריטריון למשחקים האולימפיים בבייגי'נג 2008 והוא בן 22.
איתי היה השחיין הראשון באותה תקופה שהשיג את הקריטריון האולימפי. הוא נזכר שכל חבריו לנבחרת ישראל יצאו למחנה אימונים בתנאי גובה בקולורדו ספרינגס כהכנה לאליפות העולם. "אני לא אהבתי את הרעיון של מחנה גובה והעדפתי להישאר בארץ ולהתאמן לבד. לקחתי אחריות על עצמי ועל הקריירה שלי.

המאמן ד"ר ליאוניד קאופמן השאיר לי פתקאות עם הוראות קפדניות לאימונים. הייתי חודש ימים לבד והתאמנתי קשה מאד. הצטרפתי לנבחרת לקראת התחרות. לא הייתי פייבוריט בתחרות הזאת ועם כל זאת העפלתי לחצי הגמר. סיימתי את המשחה, הייתי על מיטת טיפולי המסאג' לשחרור. כל החברים שלי היו ביציע. פתאום ראיתי בטלוויזיה שעליתי לחצי הגמר וצרחתי משמחה. כל השנים של ההשקעה הרבה היו שוות לרגעי הסיפוק העצמי והאושר הגדול. זה היה הרגע הגדול בחיי" נזכר איתי צ'מה ומשתף:
" אני HARD WORKER". תמיד הייתי מקשה על עצמי באימונים מעבר למה שהמאמנים דרשו. תמיד הרגשתי שאני מתחרה מול כל העולם. חיפשתי תמיד איך לאתגר את עצמי. ידעתי שעלי להשקיע הרבה יותר מהאחרים. בראש שלי היה תמיד שלא נולדתי עם נתונים מספיק טובים לשיאים גדולים. הכישרון והיכולת שלי לעבוד קשה היו המוטו שלי".
המשחקים האולימפיים היו עבור איתי הדבר הגדול ביותר אליו הגיע. "ידעתי שאני עושה דבר ענק והייתי מאד גאה בעצמי. כל הדרך הייתי ממוקד מטרה ובמשימה הספורטיבת שהצבתי לעצמי. לא נתתי לשום דבר לבלבל אותי אין הרבה ישראלים שהצליחו להגיע למשחקים האולימפיים. אי אפשר להעריך את גודל ההישג עד שאתה לא שוחה במשחקים האולימפיים. לקח לי הרבה מאד זמן כדי להבין ולהפנים מה עשיתי בקריירה שלי".

לאחר פרישתו משחייה תחרותית הבין איתי שהוא צריך להחליט עם עצמו מה הוא רוצה לעשות ביום שאחרי. היה משהו שאמר לי "אתה תהיה שחקן תיאטרון" ומיד הוא התמסר ללימודי משחק בבאר שבע . היום, סוגר איתי מעגל והוא רץ עם הצגת יחיד העוסקת בסיפור חייו והמסע שלו למשחקים האולימפיים. ביוני הקרוב הוא עומד להופיע עם ההצגה הזאת בלונדון במסגרת סבב הופעות העוסק בנושא הגשמת חלומות. והמסר של איתי צ'מה לדור הצעיר: "כל אחד יכול להגשים את החלומות שלו. בטח כשהיום הכל נראה מהיר. אני מאמין גדול בתפיסה האומרת שיש חלומות שאתם יכולים להגשים אותם. עם אמונה עצמית, עבודה קשה ובעיקר, לא להקשיב לאף אחד שאומר לכם מה אתם לא יכולים לעשות".