"הרגע ששינה את חיי" עם הטניסאי שחר פרקיס

מאת: הוועד האולימפי בישראל

"כדי להצליח בספורט ההישגי ברמות הבינלאומיות הכי גבוהות אתה צריך לשים הכל בצד וכך עשיתי! ממרום שנותי, אני לא מרגיש ששילמתי על כך מחיר חברתי, כי תמיד בכל פעם שעליתי למגרש רציתי רק דבר אחד-לנצח!!! אחרי הפסדים, הייתי בוכה. שעות רבות אחרי הפסד הייתי מכונס בתוך עצמי. עד היום אני זוכר את ההפסדים שלי ועד היום זה מפריע לי מאד. חוץ ממני אף אחד לא זוכר את ההפסדים שלי וזה הולך אתי כל החיים. זו הסיבה להצלחה שלי כי אני שונא להפסיד".

כך הטניסאי שחר פרקיס שבשנה הבאה יחגוג את יום הולדתו ה-60. שחר יצג את ישראל במשחקים האולימפיים בסיאול 1988, שנה בה רשם את דירוג השיא שלו בעולם – מקום 53!
שחר ניצח במהלך הקריירה העשירה שלו שחקנים כמו בוריס בקר, וויטק פיבק, אהרון קריקסטיין והרולד סולומון.

שחר שהיה ארבע פעמים אלוף ישראל (1988-1991) ושיחק ב-31 משחקים במדי נבחרת ישראל בסבב תחרויות גביע דייויס גדל לתוך הטניס מיום היוולדו. הוריו שיחקו טניס להנאתם במועדון וינזור בחיפה ובגיל ארבע הם כבר זרקו לו כדורים והוא הגיב טוב. בגיל שבע החל ללמוד טניס בשעורים פרטיים בהם למד את יסודות המשחק ואת הטכניקה אצל מולי דאנק (פעם בשבוע חצי שעה), זכות שרק ילדים מעטים נהנו ממנה כי מדובר היה בפעילות יוקרתית. לעתים זכה לשני שעורים בשבוע. מהר מאד קלטו הסובבים אותו את הכישרון שלו והדחף להמשיך בא ממנו. הוא רצה עוד ועוד ללמוד ולהתאמן ובבית, המשפחה היתה מרוצה שהבן האמצעי מצטרף לפעילות הספורטיבית המשפחתית.

שנתיים לאחר מכן, בהיותו בן תשע, יצא להשתתף בתחרות הראשונה בחייו. זה היה באליפות ישראל שהתקיימה בסוכות בת"א. הוא הילד החיפני בן התשע זכה במקום הראשון בתחרות לגילאי עשר. אגב, במקביל לטניס הוא שיחק כדורסל בהפועל הר הכרמל. הוא עשה זאת עד גיל 14 ואז היה צריך להחליט במה הוא מתמקד והוא ויתר על הכדורסל.
"בכדורסל הייתי טוב ובטניס הייתי הכי טוב. ההחלטה להמשיך בטניס היתה ללא התלבטות" הוא משחזר.

בגיל 15 יצא שחר לראשונה למחנה אימונים בחו"ל שנמשך כחודשיים וחצי. הוא עשה זאת עם המאמן רון סטיל "המאמן שהביא את הטניס המקצועני לישראל" כך הוא מגדיר את רון שליווה אותו שנים רבות.
"חיינו אצל משפחה בפנסילבניה, התאמנו 5-6 שעות ביום. זו היתה חוויה מיוחדת במינה. על זה נאמר: תפסתי אמריקה".

הפריצה המקצועית של שחר בזירה הבינלאומיות החלה בהיותו בן 19 כשיצא לסבב של ארבע תחרויות בינלאומיות. בתוך שנתיים לדבריו, מצא עצמו בדירוג העולמי. "הטניס היה הכל בשבילי. הכל מכל ולא היה שום דבר אחר חוץ ממנו", נזכר שחר והוא משתף אותנו בסיפור אישי משפחתי הממחיש זאת היטב.

"ב-1980 נכנסתי לתחרות הצעירים בווימבלדון. לאחי הצעיר צפריר היתה חגיגת בר מצווה. לי היה ברור שאני נוסע לתחרות ולא אהיה בבר המצווה. הורי היו מאד מאוכזבים ממני ולא היו מרוצים מהחלטתי. היה קונפליקט אבל לא אצלי" הוא משחזר.
הוא שהה באנגליה מספר שבועות, אצל הנדבן ומקים מרכזי הטניס בישראל פרדי קרבין שלימים היה במשך שנים רבות אפוטרופוס של טניס הנשים בישראל. שחר עבר מבחני בגרות בשגרירות ישראל בלונדון. "לא הצלחתי אז בטניס ולא בבגרויות. מבחני הבגרות היו חשובים לי מאד ובמהלך כל השנים העיק עלי מאד שלא השגתי תעודת בגרות. כשדיברו על זה, הבטן התכווצה לי, הייתי מעביר נושא. אני זוכר את זה היטב עד היום. בגיל 25, בשילוב עם קריירת טניס מקצוענית חלקית, לקחתי על עצמי כאתגר להשלים את תעודת הבגרות. עמדתי באתגר הזה עד לסיום תואר שני בכלכלה", מספר שחר.

הטניס שהיה הכל עבורו בחיים עיצב את אישיותו של שחר. "יש לי אופי מסוים. אני אדם מסודר, מאורגן, מתמיד, לא מעגל פינות, אחראי וממושמע. אינני יודע לומר אם האופי הוא בגלל הטניס או בזכותו. ההתמדה והעקשנות הם מרכיב חשוב מאד בהצלחה. האופי הזה הולך אתי כל הדרך וכך אני מתנהל בכל מה שאני עושה מסביר שחר, הידוע כאדם נוח לסובבים אותו. שחר נחשב לשחקן צנוע שמעולם לא חיפש ולא דחף עצמו לתקשורת. יחד עם זאת הוא תמיד שיתף פעולה עמה. הכותרות והחשיפה לא הפריעו לו מעולם להמשיך לעבוד קשה ובשקט. מה שעניין אותו יותר מהכל היה להצליח!

הוא נזכר בהתמודדות גביע דייויס ברמת השרון נגד גרמניה (1983). הוא זוכר את ההפסד שלו למיכאל וסטפאל ז"ל שאחרי מספר שנים נפטר ממחלה קשה. "המשחקים שודרו אז בערוץ הראשון בשידור ישיר ואוהדי הספורט היו מרותקים למסכים. היתה חשיפה ענקית ובשבוע שלאחר מכן, בכל מקום זיהו אותי וליחששו: הנה שחר פרקיס….עד היום אנשים מזהים אותי ברחוב. זה היה נעים ומפרגן מאד. החשיפה התקשורתית פותחת דלתות בכל מקום. אין ספק בכך. הטניס הישראלי היה אז בשיא פריחתו".

בגיל 22 במהלך שהותו בחו"ל הרגיש שחר שמשהו בריאותי עובר עליו. "הרגשתי שאין לי חשק לצאת מהמיטה. שאני חלש גופנית, חסר אנרגיה וחסר שקט. לא הצלחתי בסבב. עם שובי לארץ מיד הלכתי לבדיקה אצל רופא. ברגע שהוא ראה את תוצאות הא.ק.ג שלי הוא נבהל ושלח אותי מידית לבדיקה מעמיקה בתל השומר. הדיאגנוזה היתה ברורה. היו כאלה שאמרו שאני חייב להפסיק מידית. אחרים אמרו לי תמשיך עם מיגבלות ובעצימות נמוכה. היה מישהו שאמר לי תמשיך כרגיל, אבל אני מתוך חשש החלטתי להוריד את העצימות. כך תוך תקופה קצרה ירדתי מהמקום ה-50 בעולם למקום ה-150 בעולם. אז החלטתי שאינני רוצה להיות במקומות האלו והחלטתי להפסיק לשחק למרות שהציעו לי להיות שחקן זוגות וגם לזה סירבתי.

התהליך הזה היה איטי, הוא נמשך כשנה וחצי עד שהפנמתי שמסלול הטניס בחיי הסתיים עבורי והתחלתי ללמוד כלכלה", משחזר שחר את השנים היותר קשות שלו בקריירה. עם כל זאת הוא המשיך להשתתף בתחרויות בארץ ואף שיחק במדי נבחרת הדייויס של ישראל עד 1992.

המשחקים האולימפיים בסיאול 1988 בהם השתתף שחר חרוטים היטב היטב עמוק בזכרונותיו. כששה שבועות לפני המשחקים הוא היה חולה וזו לדבריו הפרשנות מדוע לא שיחק טוב במשחקים האולימפיים בהם נוצח בסיבוב הראשון. "זו היתה הפעם הראשונה שהטניס הוכר כענף רשמי במשחקים האולימפיים. עד היום אני זוכר את ריצת הגמר של בן ג'ונסון ב-100 מטרים. הייתי באיצטדיון ויריית הזינוק עדיין מהדהדת לי באוזניים. מדובר באירוע רב ענפי ופתאום אתה נחשף ופוגש את גדולי הספורטאים בעולם פנים אל פנים. בשבילי, הטניס היה כל העולם ולפתע ראיתי את הספורט בשיא עוצמתו. אני שכטניסאי הייתי מתארח בתחרויות בבתי מלון מפוארים פתאום מגיע לכפר אולימפי עם 11,000 ספורטאים ופוגש בחדר האוכל את כל הכוכבים. זוהי חוויה בלתי נשכחת", הוא מתאר את המשחקים בסיאול.

שחר, משמש בשש השנים האחרונות כמנהל מרכז שיקום וספורט של איל"ן בחיפה ובמקביל הוא מאמן טניס באופן פרטי. יש לו סיפוק עצום מעבודתו עם אנשים אחד על אחד בעיקר בשל העובדה שאנשים מתמידים אצלו במשך כ-15 שנים. "אני תמיד מנסה למצוא אצל המתאמנים שלי את הצדדים החזקים שלהם גם אם הם חסרי קואורדנציה. אנשים אומרים לי שכייף להם לשחק אתי. כשמגיעות אלי אמהות עם ילדים והן יודעות שהילד או הילדה שלהם אינם אתלטים גדולים אני תמיד מסביר להם שמה שחשוב הוא שיעשו ספורט ומה שהם עושים שיעשו הכי טוב שהם יכולים ולשם אני מכוון אותם . הם נהנים ממה שהם עושים וזה הכי חשוב", משתף אותנו שחר פרקיס.