מאת: הוועד האולימפי בישראל
"ארבעה ימים לפני הריצה שלי במשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008, במהלך האימון הקשה האחרון שהתנהל בעצימות גבוהה, התחלתי להרגיש כאבים בברך ימין שעברה בעבר ניתוח.
ביצענו מיד בירורים רפואיים, ולא התגלו ממצאים. סבלתי מכאב חד מאד ובשלושת ימי האימונים האחרונים לפני התחרות לא התאמנתי.
עברתי את כל סוגי הטיפולים האפשריים כדי לנסות להכשיר אותי לריצה. ההמלצה של הצוות הרפואי היתה שלא אשתתף. אבל אני, החלטתי שאני לא מוותר ומשתתף בתחרות בכל מחיר. לפני העלייה למסלול הייתי עם דמעות בעיניים. ידעתי שאני יוצא לריצה בתוך כאב עז ברגע הנתון. נלחמתי בעצמי, העיקר לא להעדר מהתחרות הכי חשובה שלי. לא נתתי לעצמי להיכנס למחשבות מה היה קורה אילו הייתי בריא!"
כך האתלט האולימפי איתי מגידי (40) אלוף ושיאן ישראל בריצה ל-3000 מטרים מכשולים שהתחרה כמעט בכל המרחקים בין 1,500 מטרים ל-10,000 מטרים ובכולם זכה בתארים. נציין כי השיא הישראלי בריצת 3000 מטרים מכשולים אותו קבע איתי ביולי 2008 , בתחרות הקריטריון לבייג'ינג – 8:24.14 דקות טרם נשבר.איתי מגידי גדל ביבנה.
כילד, שיחק כדורגל וכדורסל בשכונת מגוריו והצטיין בריצות למרחקים בינוניים. המורה לחינוך גופני בבית הספר אנטולי שפרן, לימים מאמן אולימפי, המליץ לו להצטרף למועדון האתלטיקה אליצור יבנה שהיה מועדון גדול בזמנו.בתוך שנה, התחבר למאמן איליה בר זאב אתו עבד 12 שנים ולדבריו "איליה עיצב את דמותי כאתלט.
הייתי נער צעיר עם פוטנציאל וקצת כישרון ובשילוב של עבודה רב שנתית התפתחנו עד להגעתי למשחקים האולימפיים" מספר איתי שההתקדמות המקצועית שלו היתה לדבריו די מהירה והוא שבר שיאי קדטים ונוער ובהמשך השיג קריטריונים לתחרויות בינלאומיות. נפח הריצות השבועי של איתי כאתלט בוגר עמד על כ-120 קילומטרים בשבוע. איתי מסביר שלעתים, טוב להגיע למצב של נטרול מחשבות בזמן הריצות וכדאי לייצר סוג של מדיטציה. "לעתים גם יכולות לצוץ מחשבות נקיות ללא הפרעות בהן עולים רעיונות טובים מסוגים שונים" הוא מסביר.
איתי משחזר לנו את הריצה הכי משמעותית בקריירה שלו. זה היה בשנת 2006 כשהעפיל לגמר אליפות אירופה בגטבורג ב-3000 מטרים מכשולים עם מקום שלישי במוקדמות כששיפר משמעותית את שיאו הלאומי דאז ובגמר סיים במקום ה-11. "נתתי את הכל במוקדמות" הוא נזכר, "על הנייר לא הייתי אמור להעפיל לגמר ופתאום, היתה לי ריצה נוספת בתוך 48 שעות אחרי השיא במוקדמות שסחט אותי לחלוטין".
איתי חווה במהלך הקריירה הספורטיביות מספר פציעות קשות והוא משתף אותנו. "אין זה סוד שעברו עלי ימים רבים של מחשבות פאסימיות. מי שלא נמצא על הקו בין להשיג שיא או להיפצע, הוא לא באמת ספורטאי הישגי.
מי שנמצא באזור הנוחות שלו ולא דוחף את עצמו לקצה גבול היכולת האישית לא יכול להגיע לרמה הכי גבוהה. חשוב לציין שבמהלך השנים יש המון למידה איך להתקרב לאזור הקצה. להתנהל באזורי הגבול ולהגיע לשיא ברגע הנכון ובמקום הנכון זוהי אומנות בפני עצמה. לזכותו של מאמני איליה הוא ידע לתכנן היטב ולהכין אותנו לשיא בקיץ לזמן הנדרש".
איתי מגידי מציין שהוא עבר לעתים את קצה הגבול. הוא סבל משלוש פציעות משמעותיות שהשביתו אותו לפרקי זמן ארוכים. הוא נותח פעמיים בברכיים ופעם אחת בראש הירך. הוא לעולם לא ישכח את הפציעה הראשונה שלו בשנת 2000 שהשביתה אותו לשנתיים. "טיפסתי על הקירות! הייתי פאסימי מאד באשר להחלמתי וכבר הייתי בראש בטיול שלאחר השחרור מהצבא. ניסיתי לחזור בהדרגה. חיידק הריצה היה בתוכי והאהבה שלי לריצה, התשוקה והרצון העז לממש את הפוטנציאל החזירו אותי למסלול" הוא נזכר.
כחודשיים לאחר שחרורו מצה"ל יצא איתי ללימודי הנדסה אזרחית באוניברסיטת קלמסון, שם כמו דב קרמר ויחזקאל חליפה, שלמדו והתאמנו 15 שנים לפניו, הורשה גם לו להתאמן עפ"י התכנית המקצועית של איליה בר זאב.
עם סיום לימודיו ואחרי משחקי בייג'ינג חזר איתי לארץ והשתלב כמהנדס פיתוח בחברת הבטון המובילה בישראל רדימיקס. השנים היפות והאיכותיות ביותר של איתי היו בין 2006 ל-2008. באליפות אירופה בשבדיה (גטבורג 2006) סיים במוקדמות במקום השלישי (כשקבע שיא לאומי ב-3000 מטרים מכשולים), ובגמר במקום ה-11.
באנגליה, באליפות אירופה באולמות (בירמינגהם 2007) סיים במקום השביעי במוקדמות (קבע שיא לאומי בריצת 3000 מטרים באולם) ובמקום ה-12 בגמר. בנוסף, בהופעת בכורה באליפות עולם ביפן (אוסקה 2007) סיים במקום השביעי במקצה שלו ובמקום ה-30 בדירוג הכללי.
ב-2010/2011 החליט לעשות קאמבק כתיקון למשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 שהסתיימו לדבריו "בטעם חמוץ מאד בדיוק כמו ארוחה טובה בה הקינוח בסיום היה מקולקל".הוא החליט לצאת לחל"ת מעבודתו ברדימיקס כדי לעשות את הקמאבק. "שוחחתי עם מנכ"ל החברה שכיבד את השיגעון שלי. אני זוכר שהוא אמר לי: אם אתה מרגיש שלא מימשת את עצמך ואתה רוצה להמשיך לרוץ, אני נותן לך את ברכת הדרך" משחזר איתי, שנשאר ביחסי ידידות טובים עם מנכ"ל החברה שנים רבות. איתי השתתף באליפות אירופה בהלסינקי בקיץ 2012 בו התקרב כדי 2 שניות מהקריטריון למשחקים האולימפיים בלונדון 2012. בזה תם עבורו הפרק התחרותי בקריירה שלו והוא התמסר לעבודה כמהנדס והשתלב בסולל בונה בניגריה ודניה סיבוס בישראל.
האתלטיקה תמיד היתה ותהיה בנפשו. לפני כשלוש שנים יצא מכרז למנהל מקצועי באיגוד האתלטיקה. "העיסוק במה שאני הכי אוהב תמיד היה חסר לי, הלכתי על זה וזכיתי במכרז. אני יכול לומר בפירוש שאני לוקח כלים מהניסיון שלי בהנדסה לטובת הניהול באתלטיקה".
בנוסף, הוא מלמד אתלטיקה במכללה האקדמית בוינגייט ולאחרונה פתח קבוצת ריצה YRUN והוא נהנה לרוץ עם חברי הקבוצה. הכלים לחיים הבולטים ביותר שהעניק לו העיסוק בספורט התחרותי לדבריו היו סדר ואחריות. "בספורט למדתי שיש לעמוד ביעדים, אין בערך והעבודה היא מדויקת בהתאם לתכנית מוסדרת". כמנהל ההישגי של פעילות הצעירים באיגוד האתלטיקה המסר של איתי לאתלטי העתיד, במיוחד בשנה כזו כמו שנת הקורונה שהיא התמודדות יוצאת דופן שמעולם איש לא התמודד בעבר, "הגישה היא שמשברים הם חלק מהמשחק. כולם נתקלים במצבים כאלה ואסור להרים ידיים ולהיכנע".
לאיתי מסר חשוב מאד לבני הנוער. הוא קורא להם לעסוק באתלטיקה. "מדובר בענף ספורט שיש בו פשטות, נגישות ונוחות בעבודה. נועלים נעלי ספורט ויוצאים לרוץ….אתם יכולים להתחיל במסע שאף פעם לא תדעו לאן תגיעו בו. תחושת הסיפוק והמוטיבציה הפנימית גדולה הרבה יותר מכל תמריץ אחר שאת/אתה יכולים לקבל. נסו את זה.."
