מאת: הוועד האולימפי בישראל
הרגע המשמעותי ביותר עבור המתעמלת האמנותית נטע ריבקין היה כשעמדה על הפודיום באליפות אירופה בהתעמלות אמנותית ב-2011 במינסק, בהיותה בת 20.
באותם רגעים בהם ענדה על צווארה את מדליית הארד בתרגיל האלות, שינתה את ההיסטוריה של ההתעמלות האמנותית בישראל. נטע היתה הישראלית הראשונה שזכתה במדליה באליפות אירופה:
"הזכייה במדליה היתה בדיוק שנה אחרי שאבי ארקדי ז"ל נפטר. עברתי שנה קשה מאד מבחינה רגשית. היתה זו עבורי סגירת מעגל, המשמעותית ביותר בחיי. אבי שהיה שחקן כדורסל, ובהמשך מאמן, זכה לראות אותי כצעירת המשתתפות במשלחת ישראל למשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008 בהם סיימתי במקום ה-14, אך לצערי הוא לא זכה לחוות את המשך הקריירה שלי".
כשנטע חזרה מבייג'ינג היא ידעה שהשיגה חלום ילדות ממש בתחילת הדרך, הרבה לפני מה שתכננה עם המאמנת שלה לאורך כל הקריירה אלה סמופלוב. "ניהלתי שיח עם עצמי וניסיתי להבין מה אני רוצה מעצמי.. זו היתה הפעם הראשונה שהעזתי לחשוב ולכוון את עצמי למטרת על. לקח לי זמן לדמיין בראש כמה רחוק אני יכולה להגיע. המטרה מבחינתי היתה לשבור תקרת זכוכית. להיות על פודיום בתחרות יוקרתית כמו אליפות אירופה או אליפות העולם". נטע הציבה לעצמה מטרות קצרות. "היה לי חשוב להיות כל הזמן בגרף התקדמות בציונים ובמיקום בתחרויות.
נכנסתי לגמרים (8 הראשונות) באליפויות העולם ואליפויות אירופה ואז הגיע הרגע הגדול של הזכייה במדליה הראשונה שלי ושל ישראל באליפות אירופה". "המדליה הזאת נתנה לי דחיפה משמעותית מאד להמשך הדרך. העלתי את הערך העצמי שלי, הפכתי להיות הרבה יותר מודעת לעצמי, לכוח ולתעצומות הנפש שלי. אמרתי לעצמי: שום דבר לא יעצור אותי! אז הבנתי שהשמיים אינם הגבול. כחודשיים לאחר מכן רשמתי פרק נוסף בהיסטוריה של הספורט הישראלי כשזכיתי במדליית ארד בתרגיל החישוק באליפות העולם במונפלייה, הישג שהקנה לי את הכרטיס למשחקים האולימפיים בלונדון 2012 שם סיימתי במקום ה-7 בקרב רב.
אני חתומה כאן על הישג שיא אישי שלישי שנרשם בדפי ההיסטוריה של ישראל בהתעמלות אמנותית".
הרגע השני המשמעותי בחיי היה רגע הפרישה שלי מהספורט התחרותי בסוף דצמבר 2016. לקבל החלטה לסיים משהו שהיה כל עולמי מאז שאני זוכרת את עצמי היה אחד הרגעים הקשים, המרגשים והמפחידים שחוויתי בחיי.
נכנסתי לעולם ההתעמלות כילדה בת חמש ויצאתי בגיל עשרים וחמש, עם הופעה בשלושה משחקים אולימפיים, עם אישיות מעוצבת שנבנתה באופן כמעט מוחלט בעולם הספורט ההישגי.
הפחד הכי גדול שלי כספורטאית היה לסיים את הקריירה מבלי להשיג את המטרות שהצבתי לעצמי ומבלי שאשאיר אחרי חותם. לשמחתי ביום הפרישה הייתי שלמה ב 100% עם ההחלטה. ידעתי שנתתי את כל שהיה בתוכי למען ההתעמלות האמנותית.
פרשתי בתחושת סיפוק רב, מיצוי מוחלט ובהרגשה שהגעתי לפסגת חלומותיי. "ביום בו הודעתי על פרישה, הייתה לי תחושת הקלה עצומה ועם ציפייה לחיים חדשים, ורודים, רגועים ושלווים יותר ממה שחוויתי כספורטאית אולימפית.
מהר מאד התברר לי שזוהי אשליה. יצאתי לחיים חדשים שהתבררו לי כלא פשוטים בכלל. אני מגדירה את התקופה הזאת כאחת התקופות החשובות, המשמעותיות והמעצבות בחיי. זוהי תקופה של הרבה חוסר ודאות, משבר זהות מאוד גדול, השפעות שליליות של הפרפקציוניזם, יחסי שנאה עם הגוף שלי בעקבות עליה במשקל וחיפוש אחרי המקום שלי בעולם.
הכרתי את עצמי מחדש כמו שלא הכרתי מעולם. בניתי את הערך העצמי שלי מחדש, למדתי להיות קשובה יותר לצרכים ולרצונות שלי, לשחרר כשצריך ולתת לדברים להסתדר מעצמם, להגדיר מטרות חדשות ולחלום חלומות גדולים. מדובר בתהליך שאף פעם לא נגמר אבל זה מדהים להרגיש איך כל שנה שעוברת עוד חלק בפאזל מגיע למקומו ומרכיב את תמונת החיים שלי.
