"הרגע ששינה את חיי" עם סייפת הרומח האולימפית ד"ר לידיה חטואל צוקרמן

"הרגע ששינה את חיי" עם סייפת הרומח האולימפית ד"ר לידיה חטואל צוקרמן

מאת: הוועד האולימפי בישראל

"אני היום מרגישה שאני מוכנה לעלות על בגדי ספורט ולהתכונן למשחקים האולימפיים. ברור לי שזה לא ריאלי. ההסבר שלי לאמירה הזאת: מאז שפרשתי בגיל 41 , אני חיה בתחושה שלא השגתי את המטרה שהצבתי לעצמי כספורטאית בצעירותי - זכיה במדליה אולימפית".

כך סייפת הרומח האולימפית של ישראל ד"ר לידיה חטואל צוקרמן (57), מי שהיתה 16 פעמים ברציפות אלופת ישראל, וייצגה את ישראל שלוש פעמים במשחקים האולימפיים: לוס אנג'לס 1984, ברצלונה 1992 ואטלנטה 1996, בהם הובילה את משלחת ישראל כנושאת דגל ישראל בטקס הפתיחה.

בהיותה בת 17 היא אמורה היתה להשתתף במשחקים האולימפיים במוסקבה 1980, אך בגלל החרם, ישראל לא השתתפה. בסיאול 1988 היא לא השתתפה, כיוון שהתחרויות שלה אמורות היו להתקיים ביום הכיפורים, יום בו ספורטאי ישראל אינם מתחרים בגלל קדושת החג .

לידיה, ד"ר במדעי הספורט והחינוך הגופני, מורה בחינוך המיוחד ומרצה פדגוגית במכללה האקדמית בוינגייט, נשואה לרוברט צוקרמן מהנדס מכונות ובעל תואר שני במשפטים, כיהנה בעבר ביו"ר איגוד הסיוף והיתה חברת הנהלת הוועד האולימפי בישראל.

לזוג, ארבעה ילדים: שלושה בנים ובת. הבן הבכור עידן נולד ב-1993 אחרי המשחקים האולימפיים בברצלונה. מתן, נולד ב-1997 אחרי אטלנטה 1996. כן, החיים שלה היו מתוכננים על פי התכניות הספורטיביות.

במשחקים האולימפיים בברצלונה ואטלנטה היתה לידיה רחוקה כדי ניצחון אחד מקרב על מדליה אולימפית. היא החמיצה עליה לבית הגמר של שמונה הגדולות על נקודה אחת. "זה קרע לי את הלב. הייתי מוכנה היטב ותמיד בתחרויות מטרה התקדמתי" , היא משחזרת.

עד היום היא חתומה על ההישג הגדול ביותר של סייפת ישראלית: מקום 8 באליפות העולם ב-1991, כמו גם מקום רביעי באליפות אירופה לקבוצות בגרמניה ב-2004 אחריה פרשה, בגיל 41.

"הייתי לגמרי שלמה עם הפרישה שלי מפעילות תחרותית אחרי 33 שנות סיוף ללא הפסקה, תמיד בצמרת בארץ ובעולם (מקום 16). סבלתי מהרבה מאד פציעות והבנתי שזה כבר לא מתאים. חוויתי המון פציעות במהלך הקריירה ומגיע הזמן שהגוף לא עומד בעומס הזה. במהלך השנים שלי כספורטאית תמיד למדתי וידעתי שיהיה לי מה לעשות אחרי הפרישה" היא נזכרת ומוסיפה: "גדלנו במשפחה בה מגיל צעיר היינו צריכים להיות עצמאיים. תמיד הייתי צריכה לדאוג לעתיד שלי. לא היינו מפונקים. היינו מציאותיים והגענו לכל דבר בעשר אצבעות.
קיבלתי מלגות מהוועד האולימפי בישראל ולימודים אקדמיים וידעתי שאם אין אני לי מי לי!
תמיד היתה בי סקרנות, רציתי ללמוד ולהתקדם ולהיות מעורבת".

מעטים זוכרים שב-1997 היא זכתה במדליית ארד בתחרות גראנד פרי כשהיא בחודש החמישי להריונה עם בנה עידן. "חשבתי שבזמן ההריון אפסיק לסייף אבל הרגשתי מצוין והמשכתי. אחרי כל לידה לקחתי פסק זמן של כשבועיים שלושה אחריהם חזרתי למשטח" ,היא משחזרת.

לידיה החלה לסייף בגיל 8. מגיל 16,כספורטאית צעירה בתחילת דרכה היא סייעה לאחיה חיים, מאמן נבחרת ישראל ברומח ומאמנה האישי לאורך כל הקריירה, באימון סייפים צעירים. כיום, היא מאמנת את שלושת בניה.
מתן (23) הוא הבכיר מבינהם. בפברואר 2020 היה מתן מדורג מספר 1 בדירוג הבינלאומי. הוא שהה כשבועיים במחנה אימונים בקליפורניה לקראת תחרות גביע העולם האחרונה שאמורה היתה לקבוע מי ייצג את ישראל בתחרות היבשתית, ממנה אפשר היה לזכות בכרטיס למשחקים האולימפיים בטוקיו. (היריב העיקרי שלו היה בן דודו מאור חתואל). שעות ספורות לפני פתיחת התחרות, הודיעו איגוד הסיוף הבינלאומי ומארגני התחרות על ביטולה בגלל מגיפת הקורונה.

"לאמן את הילדים שלך זו עבודה קשה, מורכבת ומאתגרת מאד. זה לא מתחיל ונגמר באימון במועדון. זה הולך עם כולנו הביתה. קשה יותר לנטרל רגשות ולשים גבולות כי המעורבות היא גם רגשית. חשוב מאד לדעת לנטרל ולעצור זאת. אם יש קצת כעסים או אכזבות מהערות, לוקח כמה ימים ואז שני הצדדים רוצים לדבר. לומדים לחיות עם זה. זהו תהליך של עיבוד נתונים", משתפת אותנו לידיה המספרת לנו שהיא אינה חוסכת הערות או ביקורת מבניה במידה והיא צריכה לתת. לפעמים הם נקלעים למצבים שהיא כועסת יותר מדי והיא מודה בכך. יחד עם זאת היא מציינת ש"לפעמים יש צדק בתגובות ולפעמים לא".

לתפיסתה "כל אחד צריך לבדוק ולבחון את עצמו בצורה אובייקטיבית, נטולת רעשים, כדי להגיע לתובנה הנכונה שתאפשר לשפר את התפקוד. המטרה שלנו היא אחת. להצליח!. אם אעשה דברים שיפגעו בהם אז נפספס את המטרה. אני באה בכוונה טובה. אם משהו בדרך פוגע או נפגע צריך למצוא את הדרך שתתאים לספורטאי".

כל אחד משלושת בניה הוא עולם בפני עצמו. לכל אחד גישה אחרת. העבודה אתם דורשת תעצומות נפש, אנרגיות רבות וכוחות פיזיים. "בתחילת עונה אני מתאמנת אתם וזה מתיש אותי", היא מודה ומוסיפה: "אני יודעת מה עובר עליהם בזמן תחרות כי גם אני במהלך הקריירה התרגשתי בכל תחרות.
כל אחד מהם רוצה להצליח ומפחד מכישלון. מדובר בהתרגשות חזקה. כשאני הגעתי לתחרות ראיתי את חיים אחי שאימן אותי. הוא לא עבר אתי מה שאני עוברת עכשיו כמאמנת עם הילדים שלי. כשאני מגיעה לאליפות העולם או לאליפות אירופה אני מרגישה שקל לי יותר לתפוס את הרומח ולסייף בעצמי מאשר לעבור את המתח הזה. אני אומרת להם מה הם צריכים לעשות ולעתים זה לא מצליח. זה מאד מתסכל".

בשלב זה של השיחה, לידיה נזכרת מה עבר עליה כספורטאית. "כסייפת, לפני משחקים אולימפיים היה מדובר בעבודה קשה מאד. זה נראה שהכול נוצץ אבל אני חייבת לציין שעוברות עלינו הספורטאים המון שעות של אימונים מפרכים. היו ימים שלא יכולתי לגעת בגוף שלי מרוב כאבים. היו תקופות של עומס לא אנושי, וברור שאף אחד לא מבטיח לך הצלחה. היו פעמים שאמרתי לעצמי זהו...מספיק...קצת מנוחה ו...התחלתי מחדש".

שלושת בניה-חניכיה של לידיה, מעולם לא ביקשו להתאמן עם מאמן אחר. אבל אם זה יקרה "לא אעמוד בדרכו של אף אחד מהם ולא אכעס. אתמוך בהם. אני יכולה לעזור להם ולתרום להם כל עוד הם מאמינים שאני יכולה לסייע להם. אם ירצו לשנות משהו מתוך מחשבה שזה יעזור להם, אני אזוז הצידה".

המסר של ד"ר לידיה חטואל צוקרמן לספורטאים: "הספורט מהווה מקפצה גדולה לחיים. מעצב את האישיות ומקנה כוחות, ערכים ומזמן מצבים שאנשים לא ישיגו כל ימי חייהם. בסיום הקריירה הספורטאים נהנים מארגז כלים יוצא דופן עם יכולות יוצאות דופן של התמדה, סתגלנות, עבודה תחת לחץ והתמודדות עם לחץ. ספורטאי הישגי יכול להתמודד עם כל דבר והוא אינו פוחד מכלום. אין לכם מה לחשוש לקראת הפרישה. אתם יוצאים לעולם הגדול, מאזור הנוחות שלכם, עם בטחון. יש לכם יכולות יוצאות דופן. תתכננו את השלב הבא. הכול תלוי בכם. לאן תגיעו בפרק הבא של החיים שלכם תלוי ביעדים ובמטרות שתציבו לעצמכם".

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.