מאת: הוועד האולימפי בישראל
בהיותה בת 12, הוכתרה השחיינית האולימפית עדי ביכמן לאלופת ישראל לבוגרות במשחים ל-100 מטרים ו-200 מטרים חזה. זו היתה שנה של חילופי דורות בשחייה הישראלית. חמש שנים לאחר מכן, כבר היתה חברת משלחת ישראל למשחקים האולימפיים בסידני 2000. באותה שנה היא נזכרת, סיימה במקום החמישי באליפות אירופה במשחה ל-800 מטרים. בטבלת שיאי ישראל, היא החזיקה בכל שיא ישראלי אפשרי למעט משחי הגב והפרפר.
עד היום, מאז 1999, היא מחזיקה בשיא הישראלי ב-1500 מטרים בבריכות קצרות. היא גדלה בבית של אוהדי ספורט. בגיל ארבע נזרקה למים בבריכה. ההתקדמות להישגים היתה מהירה. היא הלכה בעקבות אחיה אדם שעסק בשחייה. "כשהייתי בת 10, עקפתי אותו והוא….פרש" , היא נזכרת.
"הרגעים הקשים ביותר שלי בקריירה, המלווים אותי שנים רבות, הם אלה של המשחקים האולימפיים בסידני 2000. זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהגעתי לתחרות המשמעותית ביותר בחיי, ולא שחיתי טוב.
איכזבתי מאד קודם כל את עצמי. תמיד היתה לי תחושה שאני שחיינית היודעת להתעלות ולהגיע לשיא בתחרויות מטרה, והנה דווקא במשחקים האולימפיים זה לא בא לידי ביטוי.
בדיעבד, הבנתי שלא באתי מוכנה פיזית ובעיקר מנטלית. לא הייתי חדה וההופעה גרמה לי מפח נפש גדול. הרבה שנים לא התאוששתי מזה", מספרת עדי בגילוי לב.
יחד עם זאת, לדבריה, "זה היה הרגע החשוב והמחונן ביותר בקריירה שלי. זה גרם לי לעצור ולחשב מסלול מחדש. שאלתי את עצמי אם אני רוצה ללכת לכל המסלול הזה מחדש, לעוד מחזור אולימפי של ארבע שנים הייתי מאד החלטית עם עצמי. ידעתי שאין לי כוונה להתחרות ולהתמודד על הופעה אולימפית שניה והחלטתי בסופו של דבר למקד את עצמי לקריירה שניה ביום של אחרי".
עדי התלבטה רבות עם עצמה. לקח לה הרבה זמן למצוא את מקום הנוחות החדש שלה וההבנה מה היא רוצה לעשות הלאה. היא הבינה שאת כל מה שהיא קיבלה בשחייה היא צריכה לקחת אתה למקומות אחרים. את השבר הגדול והאכזבה היא לקחה למקום אחר, ובגיל 18 נסעה ללימודים בארה"ב על בסיס מלגת ספורט באוניברסיטת RICE, יוסטון טקסס, ועשתה תואר כפול בפסיכולוגיה וניהול ספורט.
עם שובה ארצה עשתה תואר ראשון במדעי המחשב, תואר שני בלימודי מגדר ותואר שני בניהול אירגוני ספורט מאוניברסיטת לוביין, בלגיה בתכנית משותפת של הוועד האולימפי הבינלאומי (MEMOS).
בקריירה השניה היא חיפשה משהו שהיא תרגיש בו את אותה התשוקה שהיתה לה בשחייה. "לקח לי הרבה מאד זמן להבין שאין משהו דומה ושלעולם לא ארגיש את אותן התחושות של סיפוק כיוון שהייתי בעולם הספורט בו ההישגיות היתה טוטאלית.
ביום בו עשיתי סוויץ' בראש, כי הבנתי שאני צריכה לחפש דברים אחרים, נהניתי מכל מה שעשיתי. הזמן עבר, התבגרתי, השתחררתי מהמועקות שליוו אותי והתנתקתי לגמרי מעולם הספורט", משתפת אותנו עדי.
אחרי מספר שנים היא חזרה לספורט רעננה, אנרגטית ומלאה מוטיבציה. היום היא קשורה לספורט בצד האקדמי שלו ולא בצד ההישגי שלו. היא מנהלת תחום הספורט בקריה האקדמית אונו, ומובילה אקדמית לשלוש תוכניות לתארים בתחום הספורט.
"זה שיצאתי מעולם הספורט התחרותי נתן לי לראות את החיים אחרת", מסכמת עדי.