"הרגע ששינה את חיי" עם השחיינית אניה גוסטמלסקי

"הרגע ששינה את חיי" עם השחיינית אניה גוסטמלסקי

מאת: הוועד האולימפי בישראל

בהיותה בת 10 היא עלתה עם הוריה מקייב לחיפה (1991) כשחיינית אמנותית בדינמו קייב. אביה יבגני, היה שחיין ומאמן שחייה. עד שהמשפחה הסתדרה הם גרו אצל חברים של ההורים. אחד הדברים הראשונים שאביה עשה היה לחפש עבורה בחיפה, מסגרת של שחייה אמנותית. מהר מאד הבין שהתחום הזה עדיין לא מוכר בישראל.

יבגני, מהנדס מכונות במקצועו, שמע על מועדון השחייה של מכבי חיפה ורשם אותה לחוג השחייה כדי לשמור על תנועתיות במים, כל זאת מבלי שהיתה לה מיומנות כלשהי בסגנונות שחייה. זו היתה תחילת דרכה של השחיינית האולימפית אניה גוסטמלסקי, שבקיץ הקרוב תחגוג את יום הולדתה ה-40 ויצגה את ישראל בשני משחקים אולימפיים: אתונה 2004 ובייג'ינג 2008.

אניה הגיעה לאימוני השחייה עם בגד הים הנוצץ עם הפאייטים עליו בו התאמנה בקבוצת השחייה האמנותית בקייב. לקח זמן עד שהמשפחה קנתה לה בגד ים לשחייה, והיא שמרה עליו מאד.
בתחילת אימוניה בשחייה נהגה אניה להישאר בבריכה אחרי האימון עם השחיינים באגודה, לאימונים מיוחדים עם אביה שנתן לה טיפים טכניים לשיפור סגנונות השחייה. "מי שיש לו אהבה לאסתטיקה בתנועה כמו שלי היתה, זה יתרון גדול. עבדנו על זיהוי תנועות נכונות ולשחזר אותן בהמשך. אבא בנה לי את הטכניקה בסגנונות השחייה שהרשימה מאד את כולם מה שהפך בתוך תקופה קצרה לסימן היכר שלי. אבי תרם רבות לקידום המקצועי שלי בילדותי. לשמחתי, אפשרו לו לעבוד אתי אחרי האימון בקבוצה בחיפה. הם ראו שזה טוב לי ותוך תקופה קצרה מאד עם תחילת ההופעה שלי בתחרויות ראו שאני מקזזת שניות כל הזמן" נזכרת אניה בתחילת דרכה כשחיינית.

בדיוק שנה לאחר שהחלה להתחרות פגש אותה המאמן הלאומי ד"ר ליאוניד קאופמן שהתרשם מאד מהטכניקה האישית שלה והתנועות הארוכות שלה והציע לה להצטרף לאקדמיה למצוינות בוינגייט. הוא סיפר לה שאימן בעבר שחיינית אולימפית "וזה מיד הדליק אותי. הוא נתן לי מתנה לוח שנה של השחיינית הגרמניה פרנצ'סקה ואנמסיק היפהיפיה שהיתה אלופה אולימפית כבר בגיל 15, כרמיזה עבורי. לוח השנה הזה היה תלוי שנים רבות מעלה מיטה שלי" היא מספרת.

בתחילת דרכה בפנימייה בוינגייט היו לה קשיי קליטה. "הייתי צוציקית. היה פער עצום בין מה שחשבתי שזה יהיה למציאות שחוויתי. היו לי מגבלות של השפה. ליאוניד דיבר אתי רק רוסית והרגשתי שאני לא נקלטת מבחינה חברתית כי החברה שם היו מגובשים מאד כי הייתי צעירה מהם בהרבה. ההורים שלי לא הגיעו לבקר אותי על בסיס קבוע ולא היתה לי אפשרות לשוחח אתם טלפונית. הרגשתי בדידות נוראית ובסיום השנה ביקשתי מליאוניד לעזוב. הוא לא ויתר לי והבטיח לי שבשנה שלאחר מכן תגענה בנות בגילי וזה יקל עלי. השתכנעתי להישאר.אכן, בהמשך, השהות שלי היתה הרבה יותר נעימה".

למזלה,הלימודים בבית הספר היו קלים עבורה. רק בשלוש השנים האחרונות בתיכון היתה צריכה להתאמץ קצת יותר "בכל מקרה הפוקוס שלי היה כל כולו בשחייה. רציתי מאד להצליח ולהרים את המשפחה שלי. היה כאן עניין של סטאטוס. המשפחה שבאה מקייב היתה נורמטיבית. כשהגענו לארץ הכסף למחייה לא הספיק לנו. אמא, אחות במקצועה, עבדה בניקיון בבית החולים רמב"ם בחיפה ואבא, מהנדס מכונות במקצועו, עבד כנהג משאית. גרנו בשכונה לא יפה והתביישתי להביא חברות הביתה. הרגשתי אחריות כלפי ההורים שלי ולא רציתי להוות עבורם נטל כלכלי. הם חסכו כסף בשביל לקנות לי בגד ים אחד ומשקפת אחת. רציתי מאד להתקדם מהר כדי להסיר מהם את הקשיים הללו. בגיל 12 כבר הוגדרתי כשחיינית יוצאת דופן. שברתי שיאים בכל המשחים בהם התחרתי. אז התחלתי לקבל תמיכה ועזרה בציוד ספורט של האגודה ומרכז מכבי" היא משחזרת.

בהיותה בת 13, כשהגיעה בפעם הראשונה לאליפות אירופה לנוער היא ראתה בנות אירופאיות בגילה הרבה יותר חזקות ממנה. "זו היתה מכה עבורי. הבנתי שחייתי בישראל במציאות מדומה. הייתי ילדת פלא, כולם התלהבו ממני והתפוצצה לי בועה בפנים. חטפתי סטירת לחי... בתחרות השניה באירופה הגעתי מפוחדת מאד. היום אני יכולה לומר עדיף להיות לא מודע לסביבה, להגיע בטוח בעצמך כשלא חשוב מה יהיה. הייתי מאד ביקורתית כלפי עצמי. דיברתי עם עצמי וערכתי כל מיני ניסיונות פסיכולוגיים עם עצמי. היה לי קשה להרים את עצמי חזרה. בארץ, ניצחתי בכל התחרויות.תמיד ליטפו לי את האגו. בתחרויות בחו"ל נכשלתי. עבדתי תמיד קשה וזה לא הלך... חזרתי אחרי אליפות אירופה לארץ, ומיד באליפות ישראל התפוצצתי לשיאים ישראליים חדשים! כן הלחץ הבינלאומי הכריע אותי. היום אני מבינה שזו היתה הרגשת נחיתות שליוותה אותי כל הדרך בתחרויות בחו"ל בעוד בארץ הרגשתי תמיד עליונות מובהקת" משתפת אותנו אניה גוסטמלסקי ברגעים יוצאי הדופן שעברו עליה במהלך הקריירה שלה.

אניה נזכרת שבקמפיין האולימפי לסידני 2000 בהיותה בת 19, הלחץ לפני תחרות הקריטריון הכריע אותה. באליפות אירופה שהיתה תחרות קריטריון היא הרגישה לא טוב. חום, פריחה ... היא שחתה לא טוב ולא השיגה את הכרטיס לסידני. עם חזרתה לארץ, קמה בבוקר והרגישה את כל גופה משותק והיא איבדה את הכרתה. היא הובהלה לבית חולים ואובחנה כמי שסובלת משיתוק מטפס ולדבריה נשקפה סכנה לחייה. היא טופלה במנות מוגברות של סטרואידים עד שהתאוששה וחזרה לעצמה.

"אני בטוחה שקרסתי בגלל הלחץ הפנימי של עצמי והסביבה בו הייתי נתונה. לקח לי הרבה זמן להתאושש מזה. היום, כשאני מרגישה לחץ אני מיד עושה CUT , משנה פאזה ויודעת איך להרגיע את עצמי. הבריאות הנפשית והגופנית חשובים מהכל!" היא משתפת.

במשחקים האולימפיים באתונה 2004 אניה לא הצליחה. "כשחזרתי לארץ הרגשתי שאני חייבת לבצע שינוי משמעותי בדרך שלי או לפרוש. התחלתי את העונה בצורה שונה. התחברתי לטל שחר, מאמנת ספינינג וקיקבוקס וקואצ'רית שנתנה לי BOOST גדול. הרגשתי ב- HIGH. שילבתי בפעילות העצימה הזאת שלושה אימוני שחייה בשבוע בהם הרגשתי נפלא. בתחילת התהליך, ליאוניד קאופמן זרם אתי אבל אחרי חודשים הוא הודיע לי שזה פוגע לו בקבוצה והוא דרש ממני יותר. אני, קמתי ועזבתי את האקדמיה למועדון בו התחלתי את דרכי, מכבי חיפה" היא נזכרת.

אחרי שנה, כשלא הסתדרה עם המערכת בחיפה היא עברה לקריית ביאליק. היא רצתה להיות ספרינטרית במים. היא דרשה בתכנית האימונים שלה הרבה אימוני כושר מחוץ לבריכה ובנוסף קיבלה גם תזונאית שליוותה אותה. "הרגשתי PRO. הבנתי שאני מנהלת את הקריירה שלי. לתפיסתי, בשלב מסויים של הקריירה ספורטאי חייב לקחת אחריות ושליטה מלאה על הקריירה שלו ולנהל אותה כעסק. הבנתי שאני מנהלת עסק והמוצר שאני מספקת הוא התוצאות. זה עבד מצויין. פתאום היתה לי פריצה גדולה, מחסומים נשברו והפכתי להיות שחיינית אחרת. בוגרת הרבה יותר!" אומרת אניה.

בשלב הזה נכנס לתמונה מאמן סלובני שאימן ברמה מדעית גבוהה. כשהוא הגיע לארץ הכל התחבר לה. היא היתה קרועה בין שני מאמנים. הסלובני שלקח אותה להתאמן עם מאמנים ושחיינים אלופים אולימפיים ולמאמן באגודה. בחו"ל כולם התלהבו ממנה, נתנו לה טיפים והגבירו את הבטחון העצמי שלה.בזכות העצות המקצועיות שלהם היא זכתה לדבריה במדליית ארד באליפות אירופה ב-100 מטרים גב.

אניה פרשה מפעילות תחרותית בגיל 28 אחרי המשחקים האולימפיים בבייג'ינג 2008. "הרגשתי שהגוף סחוט. היו לי הרבה פציעות וחייתי על זריקות וכדורים. השחיקה הגופנית היתה טוטאלית. כשהייתי בתוך זה התעלמתי מהכאבים. היו ימים שקמתי בבוקר ולא הצלחתי להרים את היד כדי לסרק את השיער".

השחייה נתנה לאניה הרבה מאד. "כל מה שעשיתי בקריירה הספורטיבית שלי, עשיתי במלוא הרצינות. הבנתי שאי אפשר לעשות כמה דברים במקביל באופן בינוני אלא יש להתמקד בדבר אחד ולעשות אותו ברמה הכי גבוהה. ניהול הקריירה שלי כשחיינית מקביל היום לעבודתי כמנהלת מחלקה עסקית בבנק הפועלים בסניף כפר שמריהו. כל תחום שאגע בו, אלמד אותו ואנתח אותו מכל הכיוונים" היא מסבירה.

אניה כיום, יו"ר אגודת השחייה דולפין נתניה מתאמנת פעמיים שלוש בשבוע ומתחרה בשם המועדון באליפויות ישראל, נשואה לניר ולזוג שלושה ילדים: איתי (11), גילי (6), שי (3) . שי עוסק בשחייה. "אני לא רוצה להיות אמא דוחפת ומלחיצה. אני אמא מעורבת אבל לא מתערבת. אני מאמינה שזה צריך לבוא ממנו כמנוע טבעי של מוטיבציה. אני מדגישה בשיחות שלי אתו את חשיבות הדרך ומדגישה שאם יבנה את זה נכון התוצאות תגענה. על סמך הניסיון הרב שלי אני מעניקה לו טיפים של בוגר ומנסה לחסוך לו אכזבות. כל עוד הוא קשוב, אני שם בשביל לתת לו. בדיוק כמו שאבא שלי נתן לי טיפים" היא מסכמת את הראיון.

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.