"הרגע ששינה את חיי" עם האתלטית האולימפית זהבה שמואלי

"הרגע ששינה את חיי" עם האתלטית האולימפית זהבה שמואלי

מאת: הוועד האולימפי בישראל

האתלטית האולימפית זהבה שמואלי חתומה על פרק חשוב בהיסטוריה האולימפית של ישראל לדורותיה. זהבה היא הישראלית הראשונה שייצגה את ישראל בריצת המרתון האולימפית לנשים, הראשונה במשחקים האולימפיים. זה היה ב-1984 בלוס אנג'לס.

לזהבה קריירה תחרותית בינלאומית מפוארת במשך 20 שנים. אחד הרגעים יוצאי הדופן שלא תשכח לעולם, היה נסיעתה הראשונה לתחרות בחו"ל, במסגרת נבחרת ישראל בשנת 1976 כרצת 1,500 מטרים בתחרות בדנמרק.
"לא היה לי דרכון ולא הספיקו להנפיק לי אותו כדי שאוכל לצאת עם הנבחרת כולה. יצאתי יומיים אחרי. אני זוכרת שאפילו לא ידעו אז איפה לרכוש דולרים... כן, התרגשתי מאד. הייתי מופתעת, מפוחדת ומבוהלת.
עם הנחיתה בדנמרק, לקחו אותי היישר לאיצטדיון ורצו שאתחרה ב-800 מטרים. הייתי גמורה מהטיסה ולא הסכמתי. התחרתי רק למחרת ב-1500 מטרים, מבלי להכיר אפילו את המסלול וקבעתי שיא אישי חדש", היא משחזרת.

את ההיכרות הראשונה שלה עם ריצת המרתון בישראל עשתה זהבה לראשונה במרתון טבריה בשנת 1977. זו היתה אליפות ישראל הראשונה במרתון. עד אז, הצטיינה זהבה בריצות הבינוניות והארוכות על המסלול ובריצות כביש. "המרתון לא היה הכיוון שלי, אבל ראיתי בזה אתגר גדול. אני נזכרת שבמרתון הזה היו שתי רצות בלבד: אני ואחותי מזל. הפעם השנייה שרצתי מרתון נוסף היתה ב-1980" היא נזכרת.
באותה תחרות הבטיח המיליונר היהודי פרד ליבו ז"ל שהתארח באירוע, פרס יוקרתי למנצחים. הוא הבטיח לארח אותם במימון מלא שלו במרתון ניו יורק. "זה היה בגדר תמריץ חלומי. זכיתי במקום הראשון ובפרס הגדול להשתתף במרתון ניו יורק.
ימים ספורים לפני היציאה שלי לארה"ב חליתי עם חום גבוה ונאלצתי לוותר על הנסיעה. הופתעתי מאד לקבל הודעה מהאמריקנים שהזכות שמורה לי לשנה הבאה".

הנסיעה לארצות הברית שינתה לזהבה את החיים. כשנחתתי בניו יורק הרגשתי כמו ילדה קטנה שנכנסת לחנות צעצועים גדולה. פתאום ראיתי עולם אחר, חיים אחרים. גילתי עולם מתקדם שרץ קדימה. הייתי ב-HIGH. נחשפתי לתרבות אחרת. ראיתי אלפי אנשים, מכל המעמדות החברתיים, יוצאים יחד לרוץ כחלק מתרבות הפנאי שלהם. מה שראיתי אז, לפני עשרות שנים, רואים היום בארץ".

רגע יוצא דופן, משנה חיים עבורה, היה השתתפותה באליפות העולם בהלסינקי 1983, שם התקיימה לראשונה ריצת מרתון לנשים. התחרות הזאת היתה הקדמה לקיום מרתון אולימפי ראשון בלוס אנג'לס 1984.
ראשי האתלטיקה בישראל לא האמינו שזהבה (אז בת 28), נשואה ואימא לשניים, תוכל להשיג את הקריטריון האולימפי. הם גם אמרו לה זאת. היא התעקשה ולא ויתרה. היא האמינה בעצמה והיתה נחושה להצליח.

לאחר הלסינקי התחרתה במרתון לונדון. התוצאה הטובה שלה עד אז היתה - 2:47 שעות. הקריטריון האולימפי הנדרש היה 2:45 שעות. זהבה הפתיעה את כולם עם 2:40 שעות. "אז הודיעו לי שאני במשלחת האולימפית והדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה: מה? פתאום הפכתי צעירה יותר?..."
והיא מוסיפה: "כל ספורטאי/ ספורטאית חולמים להשתתף במשחקים האולימפיים. כשאמרו לי שאני נוסעת ללוס אנג'לס פתאום החיים נראו לי אחרת... כשאמרו לי שאני נושאת את דגל ישראל בטקס הפתיחה הרגשתי גבוה גבוה בשמיים.
אני זוכרת את רגע כניסתי לאצטדיון האולימפי. הרגשתי שאני חיה בסרט...רעדתי כולי... פחדתי שהדגל יפול לי מהידיים...זו חוויה אנושית שאנשים לא מבינים את עוצמתה. מדובר בתחושות של התרוממות רוח. אי אפשר להאמין שיש דברים כאלו בכלל. מהצניעות בחיי היום יום, פתאום נחשפתי למשהו אחר, משהו גדול ונוצץ.
האירוע הגדול הזה הוא חוויה עוצמתית שאי אפשר לדמיין אותה עד שלא עוברים אותה לבד. אי אפשר לרכוש חוויה כזו בשום כסף. זה הכול בזכות עצמך, היכולות שלך והנחישות שלך. משלחת ישראל התארחה בבתי עשירים בבברלי הילס. לא האמנו שיש כאלו דברים...".

ריצת המרתון פתחה את תחרויות מלכת הספורט. זהבה שמואלי היתה מסומנת במקום הרביעי מהסוף ברשימת 130 הרצות המשתתפות. החום ביום הריצה היה 30 מעלות, כמו שהיא היתה רגילה בישראל. האירופאיות לא היו מורגלות לתנאים כאלה של מזג אוויר. המוטו הספורטיבי של זהבה לאורך כל הקריירה היה: על קו הזינוק כולם שווים. היא יצאה לדרך וסיימה את התחרות במקום ה-30 והיתה מאד מרוצה.

"המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס ילוו אותי כל החיים ולעולם לא אשכח אותם. רגעי האושר האלו ממלאים אותך מוטיבציה בכל תחומי החיים", מסכמת זהבה שהשתתפה ב-18 מרתונים בקריירה שלה.

לצד ההצלחות הספורטיביות שלה, הרגע ששינה לזהבה ומשפחתה את החיים קרה לפני עשרים שנה ביום בו קיבלה את בשורת האיוב, ברגע הנוראי בו הודיעו לה שבנה אייל ז"ל (אז בן 27), נפטר מדום לב במהלך ערב קריוקי.
"נכנסתי לשנתיים של חושך. שום דבר לא עניין אותי. רציתי רק להישאר בבית. אני הייתי עם האבל שלי והעולם והחיים המשיכו כרגיל. זה היה בלתי ניתפס", היא מספרת לנו.
מי שהוציאו אותה מהבית היו רצי רמת השרון, אגודת הספורט בה היא מאמנת עשרות שנים בהצלחה רבה. "הם באו לקחת אותי מהבית ויצאתי לרוץ אתם. הם נתנו לי את הכוח לחזור לחיים. אייל אתנו בלב ובנשמה ומלווה אותנו מידי יום.
מצד שני, החיים חזקים יותר מהכל והם ממשיכים לזרום עם עוצמות ואנרגיות. לכן החלטנו להנציח את זכרו בדרך של קיום אירוע ריצה, מרוץ אייל ברמת השרון. האנרגיות של אלפי המשתתפים נותנות לנו הרבה מאד כוח ואנו שמחים לארגן את המירוץ הזה מידי שנה".

"מאז מותו של אייל, איבדנו את הדבר היקר לנו ביותר בחיים. הפרופורציות שלנו לחיים השתנו. אני קמה בבוקר, שותה כוס קפה ויוצאת לריצה של 10 ק"מ. אחרי זה, אני מרגישה שהבוקר שלי מואר. זה מה שעושה לי את היום שמח", משתפת אותנו זהבה, סבתא לארבעה נכדים מבנה טל ובתה כנרת שגרים לידה. "אחרי שחטפתי דברים כל כך קשים בחיים אני רוצה לראות הכול בצורה חיובית".

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.