מאת: הוועד האולימפי בישראל
רק בהיותו בן 32 הוא החליט להפוך לאתלט מקצועני. עד אז, החל מגיל 17, בהיותו תלמיד בפנימיית חופים, החל לעסוק בריצות ארוכות להנאתו ולקראת הגיוס לצבא הגביר את הקצב. המורה לחינוך גופני שלו בזמנו אהרון גבע זיהה את כישוריו ורשם אותו לאליפויות בתי הספר. מהר מאד הוא זכה במדליות בתחרויות אלו.
אתנו היום בראיון השבוע, רץ המרתון האולימפי זוהר זימרו, שעלה לישראל מאתיופיה עם משפחתו (12 נפשות) בשנת 1991 וייצג את ישראל במשחקים האולימפיים בלונדון 2012.
ב-2009 זוהר הרגיש שהוא חייב לעצמו משהו…."הייתי בן 32. אהבת הריצה בערה בי, היתה לי תשוקה גדולה לממש את עצמי כי בתוכי הרגשתי שטמון בי הפוטנציאל להצליח כרץ מרתון . החלטתי לקחת את עצמי בידיים ועזבתי את כל העבודות בהן עבדתי: כמנהל משמרת בחברת האופנה גולף ובמחלקות הספורט בעיריית כפר סבא ובעיריית ראש העין. אמרתי לעצמי: אני לוקח לעצמי כשנתיים כדי לבחון אם התחושות הפנימיות שלי נכונות. בעבודה קשה התקדמתי בקצב טוב והגעתי לרמה אולימפית". ברשימת ההישגים שלו: אלוף ישראל בריצת מרתון ב-2010, 2012, 2014 ו-2015 והשתתף בשלוש אליפויות עולם.
זוהר נזכר שב-2011 נכנס לסגל האולימפי לקראת המשחקים האולימפיים בלונדון 2012. מי שהיה לצידו בכל התהליך והוביל אותו כמאמן להגשמת החלום האולימפי היה אמנון גור.
במשחקים האולימפיים בלונדון סיים זוהר במקום ה-81 מבין 112 רצים. "אחרי המשחקים הבנתי שלא התכוננתי מספיק טוב ואז החלטתי שאני רוצה לעסוק באימון רצים ולפתח דור המשך של רצים, לגלות כישרונות צעירים, לבנות אותם למצוינות ולהתוות להם דרך שתוביל אותם למילוי הפוטנציאל האישי שלהם" מספר זוהר, המאמין בעבודה יומיומית קשה ובכך שהספורטאי צריך לתת את כל כולו לריצה כי זה המקצוע בו בחר לעסוק. זוהר מאמין שהספורטאי חייב להיות ממוקד מטרה – להיות הכי טוב… ולהגיע לרמה עולמית גבוהה.
בעבודתו, לצד האימונים הפיזיים, הריצות שהוא מבצע עם האתלטים שלו, הרכיבה על אופניים לצידם והמעקב אחרי כל פעולה שלהם הוא מקפיד מאד על עבודה מנטלית אתם. "אני מרבה לקיים אתם ביחות מוטיבציה, מדרבן אותם ומכוון אותם. אני נותן להם דוגמאות עצמיות ומציג להם מודלים לחיקוי" הוא משתף אותנו.
זוהר הוביל את מוגס טסמה למשחקים האולימפיים בריו 2016 הוא מאמנם של היימרו עלמיה וגירמה אמרה שהשיגו את הקריטריון למשחקים האולימפיים בטוקיו. הוא נזכר בתחילת דרכו של גירמה. "הוא היה בן 20 , ובקושי ידע לרוץ…היום הוא בן 32 ספורטאי על, עם יכולות גבוהות. נציין במרתון הראשון שלו בקרייירה, ב-2017 קבע זמן של 2:17:20 שעות. במרתון סביליה ב-2019 הוא קבע זמן איכותי של 2:07:29 שעות".
זוהר מאד קשוב לחניכיו ועושה למענם כל מה שהוא רק יכול. סיפורו של גירמה הוא דוגמא לכך. הוא החל ללמוד במכללה למורים לחינוך גופני במכון וינגייט והתקשה לשלב בין לימודים ואימונים. הוא היה רגע לפני פרישה…
"ניסיתי בכל מיני דרכים לתחזק ולשמור עליו שישאר במסגרת הספורטיבית. ויתרתי על יציאתו למחנות אימונים ותחרויות בחו"ל. ביקשתי ממנו שיעשה את המקסימום שהוא יכול כאן בארץ והכל תוך התמסרות ללימודים. לקחתי בחשבון שאני מפסיד אותו לשלוש שנים אבל ארוויח אותו להרבה שנים קדימה והנה, הדרך הזאת הוכיחה את עצמה" משתף אותנו זוהר.
זוהר מעיד על עצמו שהוא אדם מאד רגוע ורגיש. מי שמכיר אותו יודע שלעתים הוא משדר מבט עצבני אבל בתוכו הוא אדם רך מאד, מחבק עם לב חם ורגיש. במסלול הריצה זוהר הוא אדם שונה לגמרי. הוא לא אוהבים שנכנסים לו בדרך או מתערבים בדרכו המקצועית. יש לו דרישות מאד גבוהות מעצמו וגם מחניכיו והם יודעים זאת. כשספורטאי שלו מצליח מיד רואים אצלו דמעות שמחה ואושר. "זה הסיפוק הכי גדול שיש לי בעבודה כי אני עושה הכל מהלב".
כדי להקנות לעצמו רוגע ושלווה מקפיד זוהר לרדת מספר פעמים בשבוע בתחילת הערב לחוף הים, לשמוע את רחש הגלים ולקרוא ספר. זו המדיטציה שלו. הוא בעיקר קורא ביוגראפיות של ראשי ממשלות, נשיאים, מנהיגים בארץ ובעולם. הוא גם קורא הרבה מאד חומר מקצועי הקשור לעבודתו בתחומי הפיזיולוגיה של המאמץ ומנסה ליישם את הדברים במהלך עבודתו השוטפת עם האתלטים שלו.
זוהר מביט קדימה לטווח רחוק. השאיפה שלו להתחיל כבר עכשיו לגדל דור חדש של רצים שירדו
מ-2:05 שעות. להערכתו זה בהחלט אפשרי. לתפיסתו, אם רוצים ומאמינים זה יקרה. לדבריו אין הבדל בין רץ שגדל באתיופיה או במרוקו או מי שגדל בישראל. ההבדל היחידי הוא שהם חיים בגובה…
"אנחנו יכולים להצליח! יש לנו מעטפת מקצועית מהמתקדמות והטובות בעולם כדי לייצר תשתית של רצים איכותיים לעתיד. מה שחשוב לי זה לאתר צעירים בני 14/15/16 שאוהבים לרוץ, בני נוער עם הרבה סבלנות וחשוב שנבנה להם מסגרת טובה שתחזיק אותם מספר שנים" הוא אומר ומוסיף: "יש בארץ מאמנים איכותיים, בעלי ידע רחב הרעבים להצלחה שרוצים להוכיח את עצמם".
זוהר סבור שבעוד 3 שנים לא נראה את הדור העכשווי של הרצים ממשיך להתחרות. "אנחנו בנקודת זמן קריטית! זה הזמן לגייס צעירים חדשים כדי שנוכל לבנות אותם למשחקים האולימפיים שיהיו בלוס אנג'לס 2028 וב-2032..אני חושש שנעמוד בפני שוקת שבורה ולכן חייבים כבר לעשות זאת כי מדובר בתהליך ארוך וממושך של לפחות כעשר שנים. אין כאן מעשה קסמים".
זוהר, הוא אב לבת, לירון בת 15, המשחקת טניס. "היא מוכשרת יותר לריצה אבל מעדיפה לשחק טניס. העיקר שהיא נהנית מהעיסוק הספורטיבי. אני ממש לא מכריח אותה לעסוק בריצה. אני מאמין שבשלב מסוים היא תגיע לאתלטיקה. לא ארצה להיות מאמן שלה….חשוב לי להיות אבא ולתמוך מאחור" .
בהצלחה !
