מאת: הוועד האולימפי בישראל
תמונות: באדיבות גיא יחיאלי
מסיבת עיתונאים מיוחדת התקיימה במשרדי הוועד האולימפי, לכבודו של השחיין גיא ברנע, שבגיל 30 ואחרי 24 שנות קריירה רצופת הישגיים ושיאים, החליט לפרוש.
כשהוא מוקף במשפחתו, חבריו לענף השחייה, נציגים מהוועד האולימפי ומהתקשורת, סיפר ברנע על חייו כשחיין אולימפי, על החלומות, ההישגים וגם הכישלונות, ועל כל מה שהספורט לימד אותו, תוך כדי כשהוא מודה לכל מי שתרם והיווה חלק בלתי נפרד מהקריירה הארוכה שלו.
" שלום לכולם ותודה שהגעתם לכבד אותי בנוכחותכם במעמד הזה", פתח ברנע את דבריו.
"לפני 24 שנים למדתי לשחות בבריכה קטנה בעומר ונשאבתי לענף ספורט מדהים שעיצב את האופי שלי, אפשר לי לעשות את מה שאני אוהב בכל יום ובכל העולם, והפגיש אותי עם אנשים מיוחדים שהפכו להיות חלק מחיי.
היום לאחר אחת-עשרה אליפויות עולם, אולימפיאדה אחת, עשרות אליפויות ישראל ואליפויות אירופה, אני מסיים פרק ומפסיק את הפעילות התחרותית שלי בספורט. אני אסיר תודה על כל כך הרבה דברים.
זכיתי לגדול במשפחה ש-חיה ונושמת את השחייה, משפחה שהייתה שם בשבילי בכל הרגעים ונתנה לי לממש את כל החלומות שלי. מהרגע שהתחלתי לשחות, לרגע שעזבתי את הבית לפנימיה בוינגייט בגיל 17 ולרגע שטסתי לארה״ב להתאמן ולהגשים את החלום שלי להפוך לספורטאי אולימפי.
משפחה שכאבה איתי את האכזבות, והתרגשה ושמחה איתי בהצלחות. משפחה שפועלת על פרגון הדדי ועל לתת גב אחד לשני בכל מחיר. זכיתי גם להיות מוקף במעטפת של אנשים מדהימים בתחומים השונים; רופאי ספורט, מסז׳יסטים, מאמנים, חברים לקבוצה, מנטורים, אוהדי ספורט ועוד רבים שליוו את הקריירה שלי והיו שותפים לכל רגע בה.
ענף השחייה מוכר כספורט אינדיבידואלי אבל אתה רחוק מלעשות את הדרך הזו לבד. אתה עושה את הדרך יחד עם עוד עשרות אנשים. אחד הדברים הכי מאתגרים בדרכו של ספורטאי, הוא המלחמה העצמית להאמין בעצמך ובדרך שלך כמעט בכל זמן נתון, ובעיקר ברגעים הפחות קלים.
בתקופות שלא הולך באימונים. בתקופות שלא בא לך לראות את המים ולהריח את הכלור יותר. לאחר תחרויות בהן אתה לא משיג ולפעמים לא מתקרב למה שציפית להשיג. בעונות בהן אתה לא מתקדם, בתקופות שאתה פצוע, ובתקופות שהגעת כל כך כל כך קרוב למטרה שלך, אבל חסרו לך מאיות בודדות ואתה נשאר עירום לאחר שהשקעת את כל המאמץ במשך שנה שלמה ובעצם כמה שנים.
גם שם אתה צריך להאמין בעצמך. לפעמים אמונה עיוורת. בעזרת הסביבה התומכת שהיתה לי, הצלחתי לעשות זאת ולאט לאט למדתי לתכנת את עצמי לחשוב ככה ולהאמין בעצמי כל הזמן.
ב-2004 לא הייתי איזו הבטחה מיוחדת. בקושי הצלחתי להעפיל לשלב חצי הגמר באליפות אירופה לנוער. באותו קיץ עשיתי את הדבר שהכי אהבתי וחיכיתי לו – צפיתי במשחקים האולימפיים באתונה בטלוויזיה. יותר מאוחר בקיץ יצאנו לחופשה משפחתית בשוויץ בה ביקרנו במוזיאון האולימפי. תוך כדי הסיור התלהבנו לראות את הפוסטר של האולמיפיאדה הבאה , אולימפיאדת בייג׳ינג 2008 . הורי הפצירו בי לצלם את הפוסטר וכשחזרנו הביתה לאמא שלי כבר היו תוכניות גדולות.
בסוף השבוע כשחזרתי מוינגייט חיכתה לי התמונה של הפוסטר על השולחן בחדר ואמא הושיבה אותי לכתוב תוכנית עבודה – איך גיא מגיע לאולימפיאדה.
היה לה ויז׳ן מאוד ברור ופתאום זה היה נראה כמו פינטוז קצת הגיוני. ישבנו שנינו ליד השולחן בסלון ופירטנו את השלבים בדרך להפוך לשחיין אולימפי. את התוכנית שמרתי לי במגירה ליד המיטה.
מ- 2004 עד 2008, עברתי את 4 השנים הכי מאתגרות שהיו לי בחיים. במוקד היה המעבר לארה״ב ותחילת תואר בשפה שונה ובמרחק של 12,000 קילומטרים מהבית ומהסביבה התומכת שלי.
כשאתה יוצא כל כך רחוק מחוץ לתחום הנוחות יש הרבה רגעי משבר וספקות עצמיים. ברגעים כאלה מספיקה היתה שיחה אחת עם אבא, שהוא המנטור והמרגיע הראשי של הבית, בשביל ליישר אותך, להבין שהכל בסדר , לקחת הכל בפרופורציה , ולהתחיל להנות מהדרך.
גם במרחק כזה מהבית הרגשתי את עמוד התווך שנותן לי גב ותעצומות נפשיות ומכניס אותי לפרופורציות שגם אם לא אצליח – הכל בסדר. ״את הלא כבר יש לך״ הוא היה אומר לנו מגיל צעיר. תנסה ומקסימום תפתיע את עצמך. אם לא, לא קרה כלום. וככה הוא גידל אותנו ועזר למזער את הפחד מכישלון.
האחים הצעירים שלי, ניר ואור, שחיינים מצטיינים בעצמם, תמיד היו החברים הכי טובים שלי. גדלנו במעגל של פרגון ואהבה בלתי נגמרת אחד כלפי השני. לא אשכח רגעים כמו הפעם הראשונה בה שברתי שיא ישראלי בבריכה הישנה בוינגייט ושניהם רצו אלי בעיניים מלאות דמעות וצרחנו וקפצנו. או כשנודע לי שאנשים בקהל התלוננו וניסו להשתיק את ניר ששרק בדציבלים לא הגיוניים בבריכה בבייג׳ינג תוך כדי המשחה שלי.
לפני תחרויות במכללות בארה״ב הייתי מקבל שירי ראפ תוצרת הבית, בהם מאדירים אותי ומקטינים את המתחרים רגע לפני תחרות. זה היה מדהים. גם ההורים השתתפו בשירים האלה לפעמים.
כשאני מסתכל אחורה ורואה כמה אנשים היו שותפים לדרך הזו , אני יודע שזה לא ״אני עשיתי את זה״, אלא ״אנחנו עשינו את זה״.
אתם הם האנשים שתמיד קיוויתי לרגש ולשמח ולחלוק איתם את ההישגים שלי. הדלק והדבר שהכי הניע אותי במהלך הקריירה היה לדמיין את התגובות הנרגשות של האנשים שאני אוהב ושמלווים אותי. זה מה שהייתי רואה כשהייתי עוצם את העיניים לקראת תחרויות ומדמיין את המשחה המושלם אליו אני שואף.
יש כמה רגעים חלומיים שאתה לא שוכח אף פעם. כמו הרגע ההוא באליפות אירופה בבודפשט 2010. לאחר המשחקים האולימפיים התחלתי לחלום יותר ברצינות על לעמוד על הפודיום בתחרות גדולה כמו אליפות אירופה.
שנתיים לפני כן, באליפות אירופה הקודמת עליתי ראשון לחצי גמר ה-50 מטרים גב , אח״כ ראשון לגמר, ובסוף סיימתי במקום הרביעי והכואב, כ- 3 מאיות מהפודיום. החלום הזה למדליה באליפות אירופה הפך לסיוט שפחדתי שיהפוך לצלקת. למרות שמקום רביעי באירופה היה הישג השיא שלי, הרגשתי מהו פספוס בצורה הכי כואבת שהיתה לי עד אז. והחלום לעמוד על פודיום בתחרות גדולה נראה כחלום בלתי מושג.
שנתיים לאחר מכן בבודפשט הדברים התחילו ברגל שמאל, שחיתי במשחה האולימפי שלי 100 מטרים גב ולא הצלחתי לעלות לגמר או לשחזר את התוצאות שלי ולא נכנסתי למלגה ולסגל האולימפי שהייתי שייך אליהם בשלוש שנים האחרונות. היו לי יומיים להתבשל באכזבה הזו לפני ה50 מטרים גב.
הגעתי ליום הזה ושלב שלב השתחלתי לגמר שהתקיים למחרת. עליתי לגמר מהמקום החמישי אבל המטרה שלי היתה ברורה לכולם. ביום של גמר כזה הספקות העצמיות במלחמה להכניע את הרצון והחלומות שלך. מצד אחד הפספוס המהדהד שאני מכיר כל כך מקרוב ומצד שני הרצון להוכיח לעצמי ולכולם.
העפלתי למסלול ליד סטרביוס הצרפתי שהצטיין בתחרות וכבר זכה בכמה מדליות, וידעתי שרק אם אעקוף אותו אני אהיה בתמונת המדליות – אז החלטתי להתמקד רק בו.
כל היום הזה אני פשוט חוזר כמו רובוט, ״אתה לוקח את הצרפתי, אתה לוקח את הצרפתי, אתה מפרק את הצרפתי״. כל היום לא נותן לשום דבר אחר להיכנס לראש. אנחנו בחדר הצבות, אני עולה לבריכה ומקריאים את השם שלי. ״אתה לוקח את הצרפתי. הוא גמור. זה הסוף שלו״. נלחמתי בעצמי עד הרגע של הזינוק . ידעתי שבמשחה עצמו אני צריך לפתוח עליו פער בחלק הראשון כי בחלק השני הוא יהיה יותר מהיר, אז הפער צריך להיות משמעותי. לשם כך החלטתי עם עצמי שאני מתרכז לגמרי בעצמי בחלק הראשון ולא מסתכל עליו עד שאנחנו לקראת הסוף.
ביפ ויצאנו. אני מבצע את התוכנית ומתרכז בעצמי. אנחנו כבר לקראת הסוף וזה הזמן שלי להציץ. מסתכל ורואה שהוא בקו של הכתף שלי ואני לפניו ושהנה הוא מתחיל לסגור, אבל נותרו רק עוד חמישה עשר מטרים וזה נתן לי בוסט אנרגיה מטורף עד הנגיעה בקיר בה אתה זורק את היד בלי לראות מה קורה מסביבך ומקווה להכי טוב.
אני מוריד את המשקפת ומסתכל – כשראיתי שאני שלישי וזכיתי במדלייה פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. רציתי לקפוץ מהמים ולצרוח ולהניף ידיים לקוד קידה ולרקוד לקהל, ואז נזכרתי שהגעתי במקום השלישי ולא יכול להיות שאחגוג יותר מהמנצח שלקח זהב ורק הרים את היד בקוליות.. אז פשוט ירדתי מתחת למים ושחררתי צרחות.
כשיצאתי מהמים הרגשתי שאני בחלום ושזה לא יכול להיות שזה קורה לי ופשוט התיישבתי בבריכת חימום בדרך חזרה לנבחרת ולא הצלחתי לעצור את עצמי מלבכות דמעות של שחרור ואושר. לא הצלחתי לתפוס את זה שהדבר שחלמתי עליו בחלומות הכי רטובים שלי קרה כרגע. את הרגע הזה חלקתי עם שאר הנבחרת וכל האנשים שהיו חלק מהדרך לתחרות.
לייצג את המדינה בבמות הגדולות זו זכות גדולה שאנו הספורטאים זוכים לה. גם יש משהו מאוד מיוחד בלהיות ספורטאי ישראלי בתחרויות האלו. חוץ מהאבטחה הכבדה, כמות האהבה שמקבלים מהארץ היא לא נורמלית. ברגע שעליתי שלב, או העפלתי לגמר, או מדליה במקרה הטוב כמות האהבה שאתה מקבל מכל מי שפגשת אי פעם בערך היא מטורפת. הייתה לי זכות ענקית לייצג את המדינה ביחד עם החברים שלי לנבחרת בזמנים מתוחים במדינה, כשכל ידיעה משמחת על הישג בספורט עשתה טוב לכולם, וגם במקומות גיאוגרפיים מתוחים כמו דובאי וקטאר בהן לבשנו את מדי ישראל בגאווה ענקית למשמע שריקות בוז מהקהל.
תוך כדי הקריירה למדתי שכדאי לי לסמוך על עצמי, לעשות דברים בדרך שלי, וגם ליזום רעיונות שהדליקו אותי.
הרבה פעמים הצלחתי לגרור גם את החברים שלי לנבחרת לשגעונות שארגנתי. אם זה היה תחרות האולסטארס שהתקיימה בבריכה בעומר, שבה חילקנו את שחייני הנבחרת לדרום נגד צפון התחרינו אחד בשני מול קהל של שחיינים צעירים מהנגב בתחילת דרכם במטרה להלהיב אותם על הספורט ולתת השראה. דבר נוסף, אולי אחד השיאים שלי, הוא ששכנעתי את גל נבו, להצטלם בתחתונים בקמפיין ארצי שכלל תחרות משפטי פתיחה בין בנות הארץ כשהפרס הוא לצאת איתנו לדייט. ולאחרונה היתה גם שחייה בעירום בים.
בשנים האחרונות התחלתי לפתח חלום נוסף ביחד עם שני שותפים מדהימים – דוב ורון, והקמנו את מותג בגדי הים weekends at. המטרה מההתחלה הייתה ליצור בגדי ים יותר יפים ויותר איכותיים, ולהקים מותג שמגיש את כל החוויה בצורה שונה ובצורה האולטימטיבית בעינינו. אנחנו תמיד צוחקים שאנחנו מייצרים בגדי ים מושלמים שאנחנו היינו רוצים ללבוש, והאחרים גם נהנים מזה.
שלב ההקמה היה מאתגר לא פחות מההתמודדויות שהכרתי מהספורט, והכלים שרכשתי הובילו והנחו אותי גם פה. לאחר עונה ראשונה מדהימה אנחנו משחררים בשבוע הבא את עונה 2 שלנו. אני כבר לא יכול לחכות כי הקולקציה החדשה היא קולקציה של בגדי ים עילאיים ברמה שלא נראתה עדיין. הולך להיות קיץ צבעוני ושמח. גם פה המטרות גדולות ואני מתרגש לצאת לדרך החדשה הזו.
שמעתי פעם משחיין אולימפי ותיק שהתואר אולימפי הוא לכל החיים, וזאת משפחה שאני מאוד גאה להיות חלק ממנה.
אני לא יוצא מהספורט, אני פשוט מפסיק להתחרות.
אני רוצה להגיד לכם תודה שלימדתם אותי להאמין בעצמי.
תודה לליאוניד ולכל המאמנים שעבדו איתי יום יום עם מסירות אינסופית. תודה לחברים שלי לנבחרת שאיכשהו בזכותם היה כיף לבוא לאימון ולהיטחן במים ב5:00 בבוקר. תודה לכיל שנתנו לי חסות וגב כלכלי ובזכותם יכולתי להתקיים בעצמי. תודה לאורני ועידו נחושתן, שבזכותכם יכולתי להתמקד בייצוג המדינה בספורט ולהתגייס לשירות בצה״ל. תודה לעשרות המנטורים ודמויות לחיקוי שנתנו לי השראה ועיצות לדרך. תודה לכל העוסקים בעולם הספורט שפועלים לטובת הספורטאים והספורט בארץ. תודה לתקשורת שתמיד חיבקה אותי ופירגנה. תודה לכל אוהדי הספורט בארץ שעוקבים ומפרגנים ומעריכים. תודה לוועד האולימפי בישראל , ליחידה לספורט הישגי ולאיגוד השחייה ולברוריה שבזכותה אנחנו פה.
תודה לאחים שלי. תודה אמא ותודה אבא. כולכם, כל מי שהזכרתי – אתם האנשים שבזכותם שחיתי 24 שנים.
אתם האנשים שגורמים לספורטאי לקום בבוקר, לאהוב את מה שהוא עושה, ולהאמין בעצמו. אתם האנשים שיהיו שם גם בשביל ספורטאי העתיד של המדינה ואני אומר לכם תודה ענקית.
תודה לכולכם, אני מאוד מאוד אוהב אתכם, ומחכה להמשיך אתכם בשלב הבא."
מנכ"ל הוועד האולימפי גילי לוסטיג: " הייתה לי הזכות ללוות את גיא המון שנים בקריירה שלו. גיא תרם לנבחרת ולענף השחייה רבות כספורטאי וכחבר. הוא ניחן באותן תכונות מיוחדות שיש לספורטאים מיוחדים – אינטליגנציה, כריזמה ויצירתיות. אני רוצה להגיד לך תודה. הבאת המון גאווה לכולנו".
רחל, אמו של גיא ברנע: "אני רוצה להודות לוועד האולימפי. אנחנו משפחה של שחיינים ולכן ליווינו ותמכנו בגיא לאורך כל הדרך. אולימפיאדת בייג'ין היא החוויה הגדולה ביותר שחווינו כמשפחה. היו לגיא שיאים רבים והצלחות וכעת זה הזמן לצאת למסע חדש".
אלוף במיל' עידו נחושתן, חבר המשפחה: "גיא הוא לא רק ספורטאי – הוא ספורטאי על. לכל ספורטאי יש נתונים וכישרון, לספורטאי על כמו גיא יש בנוסף את הנפש, האישיות והשלווה הפנימית . יש חיים אחרי השחייה ואתה יכול להסתכל עליהם בחיוך".
המאמן הלאומי לשעבר ד"ר ליאוניד קאופמן, שהיה מאמנו האישי של גיא בתקופות שונות בקריירה: "גיא תמיד היה ממוקד מטרה. הוא שאף לשלמות מגיל מאד צעיר. היו המון רגעים נפלאים עם גיא שחמש דקות שהוקצבו לי לא יספיקו כדי לספר עליהם, ולכן אני רוצה להתמקד דווקא בשנת 2016, אז גיא, כבר בן 28 ולקראת סוף הקריירה, נלחם, שאף ועשה הכל להשיג את הכרטיס לריו. הוא לא הצליח אבל הדרך שעשה היא לא דבר מובן מאליו ומשהו יוצא דופן".
גל נבו, חברו של גיא ברנע לנבחרת השחייה: "כנציג השחיינים אני רוצה להגיד לך תודה גיא. תמיד צריך שחיינים כמוך שיכניסו קצת צבע לספורט הזה. אני רוצה להגיד לך תודה גם כחבר ועל כל רגע שבילינו יחד במשך כל שנות הקריירה שלך. אני מרגיש בר מזל".
נטע ריבקין, יו"ר וועדת הספורטאים בוועד האולימפי וספורטאית אולימפית לשעבר: "ברוך הבא למועדון הפורשים גיא. יש חיים אחרי הספורט ואחרי מה שהשגת בקריירה שלך, אין סיכוי שלא תצליח גם בחיים שאחרי. אני מאחלת לך המון הצלחה בכל מה שתבחר לעשות".
