"הרגע ששינה את חיי" עם המתעמלת רויטל שרון

"הרגע ששינה את חיי" עם המתעמלת רויטל שרון

מאת: הוועד האולימפי בישראל

כל חיי אני מודה להורים שלי על התמיכה המרבית בי בכל היבט אפשרי לאורך כל הקריירה הספורטיבית שלי. ללא תמיכה בבית קשה מאד להשיג את המטרות ברמות המקצועיות הגבוהות האלו. הם תמיד הקשיבו לי, הם ידעו להכיל אותי ברגעים של משבר ונתנו ליטוף ופינוק כשהיה צריך. הם תמיד ראו את חצי הכוס המלאה. הם היו הורים מעורבים אבל לא מתערבים. היו גבולות. תמיד ידעתי שמותר להתפנק, שיש קשיים בדרך, אבל לא נשברים. ממשיכים תמיד באמונה מלאה. אני מוקירה להם תודה גדולה כי הם נתנו לי את הכוח להמשיך בדרך שבחרתי עד להגשמת החלום האולימפי שלי בסיאול 1988", כך, המתעמלת רויטל שרון (50) שגדלה בקרית ביאליק והחלה להתאמן בגיל חמש וחצי.

מי שעשתה לה את ההיכרות עם ההתעמלות היא אחותה הבכורה ענת, הגדולה ממנה בתשע שנים שראתה מודעה בעתון על חוג התעמלות מקומי של פעמיים בשבוע. "אחותי אהבה מאד ספורט והיא לקחה אותי לחוג הזה כדי להגשים חלום אישי שלה" היא מספרת לנו. בתוך כשלושה שבועות מהיום בו הצטרפה לחוג, היא צדה את עיניהם של המאמנים והם העבירו אותה לקבוצת הצעירות שהיתה מכוונת לתחרויות.

בתוך כחצי שנה, בהיותה בת שש, השתתפה לראשונה בחייה בתחרות וזכתה במקום השני בקרב רב. רויטל נזכרת בחוויה יוצאת דופן שעברה עליה בתחרות זו. בחימום לתרגיל הקפיצות, במהלך הניתור על המקפצה היא החליקה והתנגשה עם השפתיים בסוס. "היה הרבה בכי, הרבה דם והתחרות היתה צריכה להתחיל. המאמנים שאלו אותי בטונים קשוחים אם אני יכולה להתחרות. הבנתי שאין אופציה שלא אשתתף. זרמתי אתם. ניגבתי את הדם והדמעות, עשיתי סוויץ' בראש וביצעתי תחרות טובה. זה חלק מהחוסן והקשיחות שספורטאי צריך", נזכרת רויטל ומספרת לנו שהוריה הגיעו לתחרויות לראות אותה מגיל צעיר, אבל אמא שלה תמיד יצאה החוצה בזמן שהיא התחרתה. רק אחרי ששמעה את מחיאות הכפיים היתה חוזרת לאולם.

בהגיעה לגיל 15, כשהיתה מועמדת לייצג את ישראל באליפות העולם היא עברה שינוי מקצועי מהותי כשעברה מקרית ביאליק להתאמן תחת שרביטה של המאמנת הלאומית זהבה זיסמן בהפועל ת"א. היא נפרדה מהמאמנים שהיקנו לה את היסודות והבסיס החזק סלאביק דימטריוק, רותי רביץ ולנר ורותי גבן. הוריה, אמא שושי ואבא שמעון הסיעו אותה כל יום מקרית ביאליק לאימונים בוינגייט. הם נהגו לאסוף אותה בסיום יום הלימודים ובזמן שהתאמנה המתינו לה עד סיום האימון. בעשר בלילה הם הגיעו חזרה הביתה. בהיותה בדרכים הכינה רויטל שיעורי בית ועבודות. "על הלימודים ועל תעודת בגרות מלאה לא הייתי מוכנה לוותר. ידעתי שהמשחקים האולימפיים בסיאול יהיו כשאני בכתה י"ב ובדרך אצטרך לצאת הרבה פעמים לתחרויות בחו"ל. חששתי שלא אוכל לצמצם פערים בלימודים בגלל היעדרויות. הייתי מוכנה לוותר על המשחקים האולימפיים ולא על תעודת הבגרות.
למזלי הרב, מנהל בית הספר זאב פיינשטיין ז"ל תמך בי מאד. הוא ראה בספורט ערך חשוב לחיים וטיפח ספורטאים תחרותיים. הוא בנה לי תכנית מיוחדת לפיה חילקתי את כתה י"ב לשנתיים. עברתי בשנה הראשונה מספר מועט של בחינות, ואת שאר הבחינות הוא דחה לי בשנה. בנוסף, דחיתי את הגיוס לצה"ל בשנה.

בשנה השנייה של י"ב הייתי מורה מחליפה לחינוך גופני וזה קסם לי מאד. לא הרגשתי תלמידה מן המניין. בזכותו של מנהל בית הספר הלכתי על כל הקופה" היא מספרת בהתרגשות את הדברים. רויטל, נשואה לשאולי דוקטור לפיסיקה ועמית מחקר בטכניון ולהם שלושה ילדים.
מי שהייתה עבורה דמות משמעותית בחייה ולעולם תוקיר לה את תודתה היא המאמנת זהבה זיסמן "המהווה דוגמא ומופת לנחישות. זהבה היא אחת המאמנות המקצועניות הגדולות בעולם. היא הקדישה את כל חייה למען המתעמלות שלה וענף ההתעמלות שתמיד היו אצלה לפני כל דבר אחר והכל באהבה ומסירות לצד קשיחות גדולה. את ההצלחה שלי אני זוקפת לזכותה של זהבה", אומרת רויטל שרון אלופת ישראל לבוגרות בשנים 1987 ו-1988 שייצגה את ישראל בשתי אליפויות העולם: ב-1985 בקנדה וב-1987 בהולנד.

אגב, בזמנה לא התקיימו אליפויות אירופה. לאוהדי הספורט האולימפי זכור בוודאי סיפורה המיוחד של רויטל לפיו שלוש שנים לפני המשחקים האולימפיים בסיאול 1988 התברר שתרגילי הרשות בתחרות מתקיימים ביום הכיפורים. "כשאמרו לי את זה, הרגשתי שעולמי חרב עלי. זהבה אמרה לי שנתחיל לכתוב לכולם. אני הייתי בטוחה שבגלל שאני לא מהצמרת העולמית של המתעמלות יוותרו עלי. זהבה לעומתי האמינה שיתחשבו בבקשה. העקשנות הישראלית הביאה לתשובה מרגיעה שהתחרות הוזזה למוצאי יום הכיפורים והלחץ הגדול בו הייתי שרויה ירד. האמת, הייתי בשוק שהסכימו לקבל את הבקשה שלנו. הרגשתי שמכבדים אותי וההודעה הזאת נתנה לי את השקט להמשיך לעבוד קשה בשנה האולימפית בדרך למשחקים האולימפיים", משתפת אותנו רויטל שנזכרת ביום הראשון של התחרויות בסיאול בו הציגה יכולת מצוינת לדבריה בתרגילי החובה עם ממוצע ציונים של 9.5 נקודות והיא היתה עם הפנים לתרגילי הרשות.
כשהתעוררה בבוקר, ראתה רויטל פתק ליד מיטתה אותו השאירה לה המאמנת זהבה זיסמן בו נכתב: "הלכתי לראות את התחרויות. תעשי חימום בחדר. אל תצאי מהחדר כי העיתונאים מחכים לך בחוץ. אנחנו אמורות לצאת לאולם ב-17:50". הגיעה השעה לצאת. "הייתי מאופרת ומסודרת דרוכה במלוא מובן המילה ומוכנה לצאת קרב. חיכיתי לזהבה. היא שהיתה סופר דייקנית לא הגיעה. לחדר נכנס אורי אפק ראש המשלחת והזכיר לי את כל הבקשות של ישראל לשנות את מועד התחרות בגלל יום הכיפורים. אז, נכנסה זהבה לחדר, הכינה לעצמה פתאום קפה, התיישבה רגל על רגל.. ואני אמרתי לה: זהבה, היינו צריכות כבר לצאת לאולם והיא: לא, יש לנו זמן....ואני שואלת: יש זמן? אז זהבה סיפרה לי שקרתה תקלה גדולה והמילים האלו מהדהדות לי עדיין באוזניים: היא אמרה לי: אמנם אישרו לנו את שינוי מועד התחרות שלך לערב, אבל הקוראנים לא עדכנו זאת במחשב. ברגע שלא הופעתי בתחרות בבוקר פסלו אותי. לא קלטתי את הדברים שהיא אמרה לי", נזכרת רויטל ומוסיפה: "מיד פרצתי בבכי. מיד הבנתי ש-12 שנים של השקעה ועבודה קשה ירדו לטימיון. הבנתי שעשיתי הכל בחיים כדי לממש את החלום הגדול שלי והנה זה לא קורה".

רויטל וזהבה החליטו בכל זאת ללכת לאולם התחרות, מתוך ידיעה ברורה שהיא לא מתחרה. בכניסה לאולם היא פגשה את הוריה, פרצה בבכי ולראשונה סיפרה להם שהיא לא מתחרה. הוריה בקור רוח קיבלו אותה בחיבוק חם ואמרו לה: "לא נורא. את, את שלך עשית ובזכות גדולה. לכי תהני".
הדברים לא ניחמו את רויטל אבל בהחלט סייעו לה לשמור על שפיות רויטל וזהבה נכנסו לאולם. היא ראתה את חברותיה מתחממות והתבוננה בהן בקנאה גדולה. זהבה ביקשה ממנה לערוך חימום. בתוך ליבה, היא קיוותה שאולי יקרה נס... ברבע לשמונה נכנס למשטח מאמן נבחרת הונגריה ופגש את זהבה. הוא סיפר לה שמתעמלת שלו נפצעה והציע לזהבה לנסות להכניס את רויטל כמתעמלת שישית לנבחרת הונגריה כנציגת ישראל.
זהבה החלה במהירות לטפל בעניין מבחינה מנהלתית, רויטל, אחרי נפילת מתח טוטאלית, כשהיא חסרת אנרגיה מינימלית התבשרה רגעים ספורים לפני תחילת מארש הצגת המתעמלות שהיא בפנים יחד עם הנבחרת ההונגרית."
הייתי חצי דקה לפני תחילת התחרות. ללא חימום. עברתי בתוך שניות ספורות למצב של 100% דריכות וריכוז של תחרות. במבט לאחור, קשה להבין איך עמדתי בזה. היתה לי תחרות מצוינת וסיימתי עם ממוצע של 9.45 נקודות בשני ימי התחרויות, הציון הגבוה ביותר שלי אי פעם בקריירה" נזכרת בהתרגשות רויטל ביממה החשובה ביותר בקריירה שלה.
באולם אגב, שאלו רבים מי זו המתעמלת ההונגריה הזו שאיש לא הכיר עד אז. בהיותה לבושה בבגד צהוב היא זכתה בו במקום לכינוי המלאך הצהוב. מיד בתום המשחקים האולימפיים בסיאול, החליטה רויטל לפרוש מפעילות תחרותית. "הגעתי לאירוע הספורט הבינלאומי היוקרתי, הגדול והעוצמתי ביותר. אירוע מצמרר שכל ספורטאי הישגי חולם עליו. בסיומו, הבנתי שלעוד קמפיין אולימפי אני לא ממשיכה. רציתי לפרוש בשיא הקריירה שלי. רציתי, כבחורה צעירה, להשלים את כל שהחסרתי בילדותי ובנערותי והחלטתי לצאת לפרק ב' שלי בחיים בלב שלם. את נעלי הקורה שלי השארתי בסיאול".

רויטל, כיום מורה לחינוך גופני בתיכון רוגוזין בקרית אתא, מחנכת כיתת מצוינות ומרכזת שכבה. היא 21 שנים במקצוע. את הפרק השני של חייה היא מקדישה למשפחתה, לילדים ולקריירה של בעלה. בעבודתה כמורה מחנכת היא מקדישה תשומת לב מרובה להכשיר דור צעיר של בני נוער למצוינות. הספורט כפי שמסבירה רויטל נתן לה ארגז כלים לחיים. "למדתי את ערכי השאיפה למצוינות, להיות במסגרת של משמעת עצמית גבוהה ואת ערכי הנחישות, ההתמדה והאמונה. למדתי לעמוד בלחצים ומתחים גבוהים, לנהל זמן ולשמור על סדר בכל מה שאני עושה".

היום במבט לאחור כששואלים את רויטל אם היתה חוזרת לעשות את הדרך הזו שוב היא משיבה בחדות: "חד שמעית כן! יחד עם זאת את הילדים שלי לא כיוונתי לשם כי לצד כל התהילה וההילה, ההקרבה גדולה מאד. אילו הייתי צריכה לחשוב שהבנות שלי מבצעות דברים מסוכנים שעלולים להוביל לפציעות קשות, אני כאמא לא הייתי עומדת בזה כי זה מפחיד אותי מאד. עד היום אני מצדיעה להורים שלי ולא מבינה כיצד הם עמדו בזה".

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.