"הרגע ששינה את חיי" עם האתלטית האולימפית מיה קלה בנצור

"הרגע ששינה את חיי" עם האתלטית האולימפית מיה קלה בנצור

מאת: הוועד האולימפי בישראל

"אני זוכרת ואזכור כל חיי את הרגע בו נכנסתי לאצטדיון האולימפי הענק בטקס הפתיחה של המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס 1984 מתוך המנהרה. פתאום הרגשתי WOW ענק. היו אלו רגעי התרגשות שלא חוויתי מעולם" כך, האתלטית האולימפית ד"ר מיה קלה בנצור (63), שלקחה עמה מהמשחקים האולימפיים תובנה מעניינת מאד "כשאת עושה את הדרך עד שם, עלייך לבצע בתחרות הזו את אותם הדברים בדיוק כפי שהתאמנת והתכוננת לכל תחרות חשובה אחרת ולהתמקד בזה. בכלל לא משנה אם רואים אותך מיליון איש! אין כאן עניינים אסטרטגיים טאקטיים. את בהתמודדות מול עצמך, לא פחות ולא יותר"!

מיה גדלה בחיפה כבת לאמא שהיתה בצעירותה ספורטאית מחוננת שגדלה בגרמניה של שנות השלושים, הגיעה לפלשתינה עם מזוודה וחלומות שהחלום הספורטיבי שלה נגוז.
בתקופת ילדותה נזכרת מיה, הילדים עשו הרבה ספורט וכך גם היא. היא רצה, קפצה והתעמלה. המורה לחינוך גופני בבית הספר היסודי קלט את כישוריה וכיוון אותה לאימוני אתלטיקה פעמיים, שלוש בשבוע והיא השתלבה בנבחרות בית הספר. היא זוכרת את המדליה הראשונה בה זכתה כילדה. זה היה בגיל 12 בתחרות ריצה ל-600 מטרים שהתקיימה ברחובות חיפה. זו היתה עבורה גאווה גדולה.

היא גם תזכור לתמיד שהיא וחבריה היו רצים בחוף הים או את העליות של רחוב הביכורים בחיפה. את הריצות האלו היא ביצעה עם נעלי עבודה עם פרסות של סוסים שהיוו משקולות לרגליים.

הרגע ששינה את חייה קרה ביום הולדתה ה-14(4.9.1972). כאתלטית צעירה היא התחילה להסתכל בהערצה רבה על אסתר רוט שחמורוב. לכבוד המשחקים האולימפיים במינכן הוריה קנו לה טלוויזיה כמתנת יום הולדת כדי שתוכל לראות את המשחקים האולימפיים. "במקום לצפות במשחקים, אותם כל כך רציתי לראות עקבתי אחרי האסון הגדול שפקד את משלחת ישראל - רצח הי"א יום למחרת יום הולדתי. לא הבנתי הכל.
אני זוכרת שדיברתי עם עצמי ואמרתי: אני לא יודעת מה אפשר לעשות. הרגשתי שבר גדול. אז החלטתי עם עצמי שיום אחד אני אייצג את ישראל במשחקים האולימפיים. לא סיפרתי את זה לאף אחד. שמרתי את זה בתוכי. זה היה כוכב הצפון שלי", נזכרת מיה.

בסוף שנות השבעים משחזרת מיה הורחקה ישראל מאסיה ובתקופה זו עדיין לא היו אליפויות עולם ואליפויות אירופה. בהיותה חיילת היא היתה אתלטית ברמה ישראלית גבוהה שהתמחתה בקפיצה למרחק. היא הרגישה שהגיעה לנקודה בה הבינה שלא תוכל להתקדם מבחינה מקצועית להישגים טובים יותר. היא החלה לימודי פיסיותראפיה ובמקביל הפסיקה להתאמן. אלא שב-1982 נקבע המינימום האולימפי הבינלאומי למשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס. הניצוץ אצל מיה נדלק מחדש. היא החליטה לצאת ללימודים בארצות הברית, מה שאף אתלטית לא עשתה קודם לכן. "הייתי נחושה מאד והיתה לי התעוזה. אני ממליצה לכל אחד ואחת לא לחשוש מהבלתי נודע. הוא יכול להיות הרבה יותר טוב ומרגש מהמציאות בה אתם נמצאים".

בתוך כשלושה שבועות מהרגע שהחליטה לעשות זאת ואחרי מחקר ופניות למספר אוניברסיטאות היא קיבלה טלפון מהמאמן הראשי של אוניברסיטת צפון אריזונה, RON MANN שבישר לה שהתקבלה ללימודים באוניברסיטה.

"לצאת ללימודים ולשלב אימונים ברמה הכי גבוהה שיש זו זכות גדולה. אני ממליצה לספורטאים ללכת אחרי החלום שלהם. בזכות הספורט אתם יכולים לחוות משהו מיוחד. אותי זה שידרג מאד. לא הייתי מגיעה למשחקים האולימפיים אילו לא הייתי במסגרת האיכותית המיוחדת הזאת. היו לי שנתיים נפלאות באריזונה לפני המשחקים האולימפיים בלוס אנג'לס. זה היה המקום בו התאפשר לי לשים את הספורט במרכז חיי ולהתחרות ברמות הגבוהות ביותר שהיו באותן שנים" משתפת אותנו מיה.

בזמן שהותה בארה"ב נכנסה לראשונה הקפיצה המשולשת לנשים לתכנית התחרויות. מיה התנסתה במקצוע הזה, סיימה במקום השלישי בתחרות המכללות והיא מחזיקה בשיא היסוד של ישראל במקצוע זה עם 12.58 מטרים. המקצוע החזק של מיה היה קפיצה למרחק. היא היתה הראשונה ששברה את השיא הישראלי של האצנית אסתר רוט שחמורוב (6.14 מטרים) כשקבעה 6.27 מטרים.

את הקריטריון למשחקים האולימפיים שעמד על 6.25 מטרים היא השיגה במאי 1984 כשקבעה 6.26 מטרים. חודשיים לפני כן קבעה 6.24 מטרים והובהר לה שזה לא מספיק. עם התובנה "גם אני יכולה" השקיעה את כל המאמצים ואכן הגשימה את החלום הגדול שלה, אותו רקמה בנערותה.

במשחקים האולימפיים סיימה מיה במקום ה-14 עם 6.17 מטרים. שני מקומות בלבד מהגמר האולימפי. "ביום למחרת התחרות הייתי מאד מאוכזבת. עם כל זאת המשכתי הלאה. אחרי עשרה ימים יצאנו לסבב תחרויות בספרד שם קפצתי למרחק של 6.27 מטר, תוצאה השווה גמר אולימפי".

לאחר סבב התחרויות חזרה מיה לארה"ב. היא רצתה להשיג רישיון אמריקאי כפיסיותראפיסטית. "זה היה שלב המעבר שלי מלהיות ספורטאית מקצוענית הישגית לחיים של היום שאחרי. ידעתי באופן ברור שמיציתי את עצמי כאתלטית מקצוענית עם מיטב התנאים ולא אוכל להמשיך בזה. הבנתי שזה הזמן שלי לפרוש מפעילות תחרותית. הרגשתי שזה הזמן הנכון עבורי לחפש את האתגר החדש שלי. היום אני מזדהה עם ספורטאים המתמודדים עם המחשבות והקשיים הכרוכים במעבר הלא פשוט ליעד הבא" משתפת מיה.

ד"ר מיה קלה בנצור מנהלת כיום את המחלקה לפיסיותראפיה במכון וינגייט ומשמשת כמרצה בחוג לפיסיותראפיה באוניברסיטת חיפה לסטודנטים לתואר ראשון ושני. יש לה רקע אקדמי מעודכן וניסיון מעשי רב שנים בשילוב עם ההבנה במצבם של הספורטאים וההזדהות עם מצבם. "אני מקווה שאני מצליחה לסייע לספורטאים, חרף הפציעות והקשיים שבדרך לממש את החלום הגדול שלהם. "אני משתדלת לשמור על ראש פתוח לשאול את המטופלים הרבה שאלות ולנסות להבין מה מפריע להם. עם זה המטופלים מרגישים טוב יותר ובטוחים יותר".

לד"ר מיה קלה בנצור ניסיון אולימפי עשיר. היא היתה ספורטאית אולימפית בלוס אנג'לס 1984. באתונה 2004 היתה חברה בצוות הרפואי של משלחת ישראל כפיסיותראפיסטית שנכנסה לכפר האולימפי על בסיס אקרדיטציה יומית. בבייג'ינג 2008 היא היתה הפיסיותראפיסטית של שייטי ה-470 והגולשים, בלונדון 2012 ובריו 2016 היתה בצוות הרפואי של המשלחת בכפר האולימפי והיא כבר מתכוננת למשחקים האולימפיים שיהיו בעוד כשלושה חודשים בטוקיו.

בשנים האחרונות, מאז 2015, מיה צמודה באופן מיוחד לקופצת המשולשת האולימפית חנה קנייזבה מיננקו שעברה אתגרים רפואיים וידעה ברגע האמת להגיע לתוצאות המקוות. מיה מאמינה שחנה שהשתתפה פעמיים במשחקים האולימפיים תגיע גם הקיץ לטוקיו.

ולדור הצעיר אומרת מיה: " חשוב לי מאד שכמה שיותר בנות תשתלבנה בספורט התחרותי. אני מציעה לכן בנות שלא תחשושנה ולא תפחדנה מה יגידו עליכן אתן צריכות להבין שהספורט מעצים ונותן כלים ייחודיים לחיים!"

No Comments

Sorry, the comment form is closed at this time.